45 שנים למלחמת יום כיפור. תמונות

Ø     דממה של תפילת החג מופרת ע"י רחש בבית כנסת. "אומרים שיש מלחמה. מגייסים אנשים" אני שומעת את המשפט שנלקח כאילו מסיפור אחר. יוצאת מבית כנסת ומגלה אוטובוסים ממתינים בחניית הכורכר.

Ø     סעודה שוברת צום.גם עלי, אחי,  גויס במהלך היום. יפה, אשתו, מספרת בהתרגשות על פרידה קשה מהבת האמצעית, הילה (5):"היא לא הסכימה לעזוב אותו. חיבקה אותו ובכתה ללא מעצור".

Ø     חשמל באויר. פחד אדיר מתבוסה. נאחזים בשגרה. אמא בפסנתר. אני נוסעת כל יום לעבוד בחוות מגל. אבא בדואר. יש הרבה גלויות. על גבי אחת מהן מציינים מי נפל. הוא לא מבחין וממשיך הלאה.

Ø     ציפיה דרוכה למידע. כל יום מישהו מוסר ד"ש. מגיעה גלויה מאחי, "עכשיו המלחמה נגמרה... צריך רק להיזהר", הוא כותב. וזהו. יותר לא מגיע שום אות חיים. המידע פסק. תחושה של פס ישר במוניטור. יפה בלחץ אטומי. ההורים מאופקים, חושקים שפתיים.

Ø                   שבת. יעקב גדיש, גיס של יפה ועלי, מגיע מהמערכה לחופשה קצרה. הוא כבר יודע על נפילתו של עלי ומנוע מלספר. בשולחן השבת יפה מספרת ש"אפילו יעקב לא יודע כלום. הוא חיבק אותי ופרץ בבכי. זה לא אופייני לו".

Ø                   אני ממשיכה  ב'שגרה'. נוסעת לעבודה ומרגישה ששום דבר לא יציב. אני מבקשת בהיסוס לעזוב מוקדם יותר. שמעון תדהר, "הבוס", נענה ברוך לבקשתי ולוקח אותי הביתה. הוא שואל אותי בדרך: "תגידי. איך המשפחה התאוששה ממותו של גדי?"

אני: "לא קל אבל החיים נמשכים. אבל אם יקרה משהו לעלי... (הפסקה)  לא יכולה לדמיין אפילו". שמעון בולע רוק. אוחז בהגה. רק במחשבה לאחור אני קולטת איזה מאמץ אדיר עשה כדי לשמור על ארשת חתומה. גם הוא כבר היה בסוד העניינים.

Ø                   קוראים לי לבית ארבע, בחוץ אני רואה את האופניים של שמעון הקשר ושל יוסף וולף, מזכיר הפנים ומרכז משק. הראש מבין. הרגליים רוצות לברוח. מרגישה כעכבר במלכודת.

(דילוג)

Ø                   עד שהצבא יודיע לנו ישירות ובאופן רשמי, לא יושבים שבעה.  אנחנו מתבקשים לחכות בבית, וסופרים את השניות. אחרי שוולב, אדר ופרלמן מגיעה הפמליה אלינו. שמעון הקשר, יוסף וולף ואנשי צבא ממלאים את הסלון. מביאים בשורה. עושים קריעה. המלים "ברוך דיין אמת" יוצאות לי בקול של מחאה עם סימן שאלה בסוף.כשהמשלחת עומדת לצאת אני שומעת את שמעון אומר לצוות שלו בקול: "ועכשיו יש לנו מקרה עוד יותר קשה" ויוצא לבית משפחת ימיני. שוב אנחנו עם עצמנו.

Ø                   נסיעה לטקס ה"שלושים" בבאר שבע שם טמונים באופן זמני כל חללי המלחמה מהדרום. מאות משפחות, כל אחד פוקדת לראשונה את קבר יקירה. מה. לא כולם מאופקים כמונו? אני לא מצליחה למצוא את הגל שלי בתוך הצונאמי. 

Ø                   לוויה בקיבוץ. חמישה ארונות בטור. שוב טקס. דמותו של מפקד הטקס מפתיעה אותי. זה חלמיש, מרצה שלי מהאוניברסיטה. מה הוא עושה במדים? גם אותו ליהקו בבמה של אלוקים?

Ø                   אני חוזרת לאוניברסיטה. לא כתוב לי על המצח כלום. "איזה נסים קרו במלחמה הזאת" אומר לי במעלית פרופ' שלום רוזנברג, מרצה אהוד עליי, ומתכוון להצלתו של מתניה רפל. "קרו  גם 'לא נסים' " אני מפטירה, וחווה שוב כמה קשה לאחר לבלוע את האובדן שלי. אני נכנסת להרצאה של חלמיש, שעומד מעונב ומכופתר כאילו עמד כך תמיד. הוא מהנהן בראשו. גם אני. העולם חוזר לסדר. מבחוץ.

Ø              סוף שבוע. חוזרת הביתה. למקום שבו אפשר להסיר מסכות. ההורים עושים הכל כדי לאפשר לי לחיות את חיי בלי נטל של אחות יחידה, ובכל זאת שם הפצעים גלויים.

Ø              אני מסתובבת ברחבי הקיבוץ. הכל כרגיל. יש כביסה לקחת. ארוחת צהריים. מישהו מנחש את הסצנה שהייתה לפני רגע בבית? אני בכלל רוצה שמישהו ינחש? הישועה באה משמעון הקשר. מחנכי לשעבר, וכעת בכובע של מזכיר פנים, ועם תחושת אבהות כלפיי. הוא לא עוקף, ושואל ישירות, ברוך, מה קורה בבית? איך ההורים? מה אפשר לעזור? זה בדיוק הדבר שלו אני זקוקה באותה עת...

Ø              כעבור שנה וחצי הוא גם זוכה להיות הראשון בקיבוץ ששומע על ההחלטה שלי ושל זאב לבוא בברית הנישואין. חיוך רחב מתפשט על פניו.

                                                                                             מוקדש לשמעון הקשר   ולהורי האמיצים