לסיכום שנות השירות בצה"ל בחרתי הפעם שלא להתייחס להרבה נושאים אלא לספר מקצת מהחוויות שלי בצבא הנוגעות להשקפה ודת. שנות השירות בצה"ל הן מבחן קשה לבוגר בית ספר דתי, ובמיוחד לבן הקיבוץ הדתי, אשר אינו מורגל באווירה השוררת כיום בישראל.
לפני שהתגייסתי לצבא החלטתי על כן, כי דרכי תהיה להתנהג כפי שהנני, כי בזאת אני בטוח ביותר. לא לנסות ליהנות מהפטור של ריצת בוקר או של מסדרים מיוחדים. להיות גאה בהשקפתי ולא לגלות אפילו את ההיסוסים שבליבי פנימה, כי דבר זה יראה כמובן כחולשה.
במשך שרותי הוברר לי, שהדברים במציאות אינם בדיוק כך, הרבה פעמים הוצרכתי להחמיר על עצמי מחשש של מראית עין, ובוויכוחים שניהלתי התברר לי עד כמה ההיסוסים קיימים ואין להימנע מהם. ואולי כדאי להתחיל מההתחלה.
יום ראשון בטירונות. סמל המחלקה, בחור צעיר ממשק של "הקיבוץ הארצי" עורך מסדר.- "מי כאן דוסים?" -הוא שואל. התרגזתי, מה, כבר ביום הראשון מתחילים לנסות לפגוע, אני לא עונה. "כן, אתה שם עם הכיפה, אינך דוס?!"- הוא שאל -"לא, אני דתי!"
אותו בן קיבוץ היה מופתע לרגע, אך מיד המשיך במסדר. אני הוזמנתי לשיחה.
מאותה שיחה היינו חברים טובים והיחס מצדו היה מצוין לכל הדרישות שלנו כמו ביכ"נ, כשרות ושמירת שבת. אני מצדי הבנתי, עד כמה נפוץ הביטוי, "דוסי " ואין כוונתו להעליב.
במשך הטירונות למדתי להתווכח ובעיקר הבחנתי, עד כמה שומרים המצוות והשבת על מקיימיהם.
שעת התפילה הייתה תמיד שעה פרטית בה אפילו המסדרים נדחו הצידה. ובשבת הייתה
התפילה בשדה והארוחה השקטה שלאחריה מאורעות יוצאי דופן בהרגשתו של טירון.
אחר כך באה תקופת קורס המכ"ים. אני זוכר במיוחד את ליל חנוכה הראשון. היינו בתרגיל הגנה ( למי שלא יודע מה עושים- מכים באת חפירה על הסלע, נרדמים, סוחבים חביות וחוזר חלילה עד הבוקר) .ביקשתי מהמ"מ לאפשר לי להדליק נרות למרות התרגיל, וכך כשהכל מסביב חושך ורק הלמות אתים ומכושים, ישבתי בעמדה והתבוננתי בנרות.
אל תחששו, לבד לא ישבתי ועל: " אין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד"-לא עברתי. מסביב ,כמו יתושים אל האור, נמשכו החיילים והסגל, ישבו ונהנו.
אחר ככך באה תקופה חדשה ,תקופת הפיקוד. יותר משמעלה אתה בדעתך מצפים חניכך לתגובותיך. כל תנועה נבחנת בשבע עיניים ואבוי אם תתגלה כחלש אופי גם בקיום מצוות.
בתפקידי, הייתי הרבה זמן עם חיילי נחל שאינם חברי גרעינים ומשמשים כטבחים , נהגים ועוד.
יום אחד נסעתי עם נהג מהגדוד שלפי כל הבנתי היה מראש העין ,אביו דתי, וגם הוא אינו חילוני, אלא פשוט בצבא אינו מקיים מצוות. הכיפה אצלו בכיס במשך כל השירות ולעולם לא יראה אותה.
בצבא הוא חי כמו האנוסים, וכל זה למה? כי ידיעותיו בהשקפה דתית והסברה דתית כה מועטות עד שהוא משוכנע שלהיות דתי זה לא מודרני ובושה להראות בחוץ עם כפה על הראש.
זו תופעה נפוצה מאוד בצבא ולדעתי רק דוגמא אישית של חיילים למפקדים דתיים תוכל לשנותה. אחרי שהבנתי תופעה זו, כבר לא הייתי מתפלא, שכל פעם שהופעתי בעיירה שדרות לראות סרט, היו ניגשים אלי בשקט ילדים, מושכים בחולצה ולוחשים לי- העיקר שתישאר דתי- אחיהם הגדולים הרי לימדו אותם שאין בצבא אפשרות להישאר דתי.
כפי שכתבתי, הייתי מתווכח הרבה, בעיקר עם בני "השומר הצעיר". אחר כך הבנתי שאינני ריה"ל ואפילו לא הרמב"ן המתפלמס עם מאמינים בני דת אחרת. הוויכוחים שלי היו עם אנשים שאין להם ולי מישור משותף של אמונה בכח עליון, והדרך היחידה להדברות היא ההסברה ויחס של כבוד כלפי הצד השני.
השאלות שלהם היו בד"כ לא-מה מקור המצווה הזאת וכוונתה?- אלא מה טעם והגיון במצווה זו.
בתחילה חשבתי שאוכל תמיד למצוא הגיון במצוות בעזרתו אוכל לענות, אך בסוף הבנתי שאם כל התנהגותי היא תולדה של אמונה, ובאמונה אין הגיון שישכנע, אין טעם בחיפוש היגיון במצוות. לכן חיפשתי בדרכם שלהם, והראיתי להם עד כמה בנין השקפתם מבוסס גם הוא על אמונה ואקסיומות שאינן ניתנות להוכחה , וממילא הם הגיוניים כמו אמונתי בכח עליון.
ולבסוף לקח, עצה, לאלה שעתידים להתגייס. הכלל שצריך לשמש נר לרגלי החייל הדתי הוא-"והצנע לכת עם אלוקיך". יש אפשרויות רבות להשתמש בדת כקרדום לחפור בה,
להתערב בעניינים שאינם הכרחיים. אסור להתפתות, ההערכה היא רק לאדם שעומד על זכויותיו הדתיות, אך לא מנצלם לטובתו לטובתו או להתקדמותו.
אני מקווה שהמחזורים הבאים ימשיכו בדרך של נתינת דוגמא אישית ויתרמו גם הם לקרוב הלבבות במדינה.
יואב איתן 29/10/1966
|
