בית ספרנו אז ועתה
בבית הספר אז היו 20 תלמידים מחולקים לארבע או חמש כתות יסודיות, היו שני מורים וכיתת לימוד אחת. היום בשנת תשכ"ו בית ספרנו הוא מוסד גדול עם בנינים מרווחים, המארחים מאות תלמידים ומספר גדול של מורים.
אולי גם ההישגים אז לא היו מפוארים, ובכ"ז נראה שהשנים הראשונות הן שסללו לביה"ס את הדרך בה הוא הולך עד היום, ומבחינת תכנון יוזמה והתלהבות הניחו את היסוד האיתן לבניין העתיד להבנות.
מאז השתנה הרבה בחינוך כמו בכל שטחי חיינו ובעיקר השתנו המטרות:
היום אנחנו רואים את ההישג העיקרי בפיתוח הכושר האיטלקטואלי של הילד, בהתאם לצורכי החיים, אז ראינו אותו ביצירת ערכים חינוכיים , ובית ספרנו הקטן ענה לדרישות הזמן. למעשה קיבלנו אז את הדרך שהתוו לפנינו התנועות הקיבוציות, בכמה שינויים. ביה"ס שאליו שאפנו היה חלק אינטגרלי של חיי הילד, לא מוסד רשמי הבא עם דרישותיו אל האזרח לעתיד לבוא.
כדי להגיע לשלמות ולסלק את המחיצות בין החיים והמוסד הלימודי השתמשנו בסממנים שמצאנו אצל האחרים: עבדנו לפי השיטה של הנושא המרכזי, הרבינו שעורים בחיק הטבע, ובעיקר המורה היה המחנך הבלעדי, שהשתתף בכל שטחי החיים, גם הנושאים שהיום שייכים למטפלות.
השתתפות ההורים בטיפול ובחינוך הייתה אז קטנה יותר, כי לא היכרנו עוד ארוחות משפחתיות ,ושעורי הבית הוכנו בהשגחת המורה. על ידי זה הגענו לאחידות מסוימת בחינוך שהיום הוא מפוצל לרשויות שונות.
ייתכן שתלמידינו מאז, חברים של היום, טוענים נגד מחנכיהם טענות רבות, אבל בעיני, אם אור וצל שימשו בערבוביה בתקופה החלוצית ההיא, האור היה מרובה. קראתי לה תקופה חלוצית:
כדי להדביק את התואר הזה אני רוצה להעלות בזיכרוני כמה תמונות מהימים ההם שנשארו חרוטות בי במיוחד:
זכור לי היום שהיה צריך להיות הראשון לבית הספר ביבנה:
קיבלנו סוף סוף באיחור רב ריהוט מתאים וחדר, והכל היה מוכן לקבלת כתה. (עד אז למדנו במועדון נוער וכתבנו על הריצפה). פתאום ירד גשם שוטף והדיירים של בתי הקש נסו לפלוש לכיתתנו כדי להציל את המטלטלים שלהם.
אני עמדתי בפתח כדי להגן על הרכוש היקר, ובין שומרי החוק והפליטים פרצה מלחמת דברים, שהגיעה כמעט לתגרת ידיים.
עוד זכור לי יום אחד בחורף הראשון: חדר הכיתה היה בצריף של המתפרה שעל יד המדגרה ובימי בוץ הילדים שלא היו להם מגפיים נסעו אליו בעגלה רתומה לארבע פרדות. אני ליוויתי אותם בלכתי אחרי העגלה ובידי סיר לילה למקרה הצורך...
השיעור המרתק ביותר שאני זוכרת הוא היום שבו לימדתי את תלמידי לשחק בתופסת ובגולות.. הילדים שלנו גדלו מנותקים מכל ישוב, דור יותר מבוגר לא היה בנמצא וגם לימוד המשחקים הנפוצים ביותר נעשה תפקיד המורה.
את ההבדל בין שני הדורות שחונכו בבית ספרנו מאפיינים שני המקרים הבאים:
בימים ההם בא אלי פעם זאטוט בבכי מר:" הילדים מרגיזים אותי: הם קוראים לאבא שלי עסקן-בטלן", אחרי עשרים שנה, כשנפלטה פעם מפי ההכרזה: "אנחנו בני הפועלים"
נעלבו הילדים וענו במקהלה:" אבא שלי מנהל ולא פועל".
אסיים בעוד סיפור: אחרי שהילדים הקשיבו בקשב רב על נח היוצא מן התיבה, ושמעו שזה קרה לפני שנים רבות, שאלו אותי אם אני הייתי אז בחיים ואם השתתפתי ביציאה מן התיבה.
אותה השאלה בכתה א' של אלידע תדהר.
דור דור וסיפורו, אבל טבעו של ילד אינו משתנה בכל הדורות.
יהודית זמוש 17/08/1966
|
|
|
|
