עמדתנו לאסור על גיוס הנשים מטעם הרבנות הראשית
להתפתחות הפתאומית בשאלה זאת שחלה בשבוע שעבר קדמה היסטוריה של יותר משנה, ואין להבין את עמדתנו כיום, אם לא נזכור את כל השלבים הקודמים. איני רוצה לגולל את השאלה בכל היקפה, כי אם להזכיר נשכחות בלבד. בוויכוח הראשון שהתנהל בכנסת בדבר גיוס חובה של נשים, התנגדו לו חברינו הן מטעמים של שמירה על מוסר המשפחה והן מטעמים מעשיים. במיוחד גברה ההתנגדות כאשר הושוותה אחר כך תקופת הגיוס לנשים לזו של הגברים- סידור שאינו נהוג כמעט ללא יוצא מו הכלל , במדינות אחרות, כאשר צצה הצעה לשחרר את הבנות הדתיות לפי הצהרה התנגדנו לה בכל התוקף מטעמים עקרוניים (אין ליצור זכויות יתר לבני אדם דתיים במדינת ישראל), תנועתיים (חשש שלא יתארגנו גרעיני נחל בלי בנות או שהקבוצות לא תוכלנה לקלוט אותם) ומתוך חשש שתשמשנה בהיתר זה דווקא בנות שלגביהן טעמי דת ומצפון הם עילה בלבד, ויצא שם שמים מתחלל.
ראינו על כן כמוצא רצוי- כל זמן שלא תהיינה יחידות דתיות בצה"ל בכלל- לחייב את הבנות לגיוס לנח"ל, לשרות עבודה דומה למשקים דתיים או לתפקידים דומים.
ביוזמתנו קיבלה גם ועידת הפועהמ"ז הסתייגות בהמשך הזמן בקולות סיעת הרוב מהחלטה המחייבת את חברותיו להתגייס לנח"ל והסתפק בהמלצה בלבד.
בכל התקופה הזאת חזינו מבשרנו שצדקו החששות לגבי התוצאות של זכויות היתר של בנות "דתיות" . אצל הרוב המכריע של הבנות שהצהירו על דתיותן לא הייתה זו הסיבה שמנעה את התגייסותן. הרצון להשלים לימודים, לעזור להורים או השאיפה לנצל את הזמן, להשגת יתרונות חומריים הוא שהביא אפילו את הבנות מחוגינו להשתחרר מהצבא.
גרעיננו הצטמקו על ידי כך מאוד ומסגרתם החברתית התערערה.
ובמצב זה נכנסנו למאורעות של השבוע האחרון.
למסתכל האובייקטיבי לא היה כלל קשה לקבוע שחלק גדול של היהדות הדתית ותנועתנו בתוכה נכנס כמעט בעל כורחו למערבולת זו של תגובה היסטרית של החוגים האגודאים .
חברנו בממשלה נמנע מהצבעה בלי שום תגובה סוערת במיוחד. "הצופה" שבדרך כלל מעונין לנפח כל דבר המוכיח כפייה דתית מצד מפא"י עשה את אשר רגיל הוא לעשות במקרה שהוא חושש שאין דעה אחידה בין השותפים השונים של החזית, הוא מילא פיו מים ושתק... רק כאשר גלי "ההתלהבות" נעשו הצטרף אף הוא למקהלה.
ועתה לעצם התופעה של ההתרגשות הציבורית. ידוע למדי שחוגים די רחבים של הציבור הדתי- ולאו דווקא החוג של "נטורי קרתא"- רואים עד היום במדינת ישראל שלטון גלותי שיש להתייחס אליו כמי שהתייחסו לכל שלטון גלותי אחר. הם הכירו במדינת ישראל כאילו "דה פקטו בלבד.
כל זמן ששחרור בחורי הישיבה והבנות בהצהרה הדתית הגן עליהם בפני הגיוס-ניחא. אך כאשר נפרצה חומת מגן זו התחילה ההסתערות.
מאוד יש להצטער על כך שגם הרבנות הראשית נגררה אחרי פעילות זו הדומה בצורתה למה שהיה נהוג בארצות הגולה. תעניות, פתיחת ארון עם אמירת תהילים על הפרת רוע הגזירה, ועד שתדלנות ותחנונים בפני אנשי השלטון- אינם דרכים מתאימות למדינתנו אנו. אבל קשה יותר מכל להבין שהשפעת החוגים האנטי ציוניים על הרבנות הראשית השיגה לבסוף את תוצאות האיסור המוחלט של התגייסות נשים לצבא .
אין אנו יודעים על מה מסתמך איסור זה. אם האיסור הוא באמת מוחלט ואין למצוא לו צד היתר כלשהו, אין אנו יכולים בשום אופן להבין, למה העלימה הרבנות הראשית הלכה חשובה זו במשך 11 השנים האחרונות. האם לא היה ידוע לה שהרבה בנות התגייסו בארצנו, תחילה לצבא הזר ואחר כך לצה"ל, וביניהן מאות בנות דתיות? איך העלימה עין מהחלטות המובאות לעיל של גופים דתיים ציבוריים בלי להזהיר אותם? לא היה לנו כלל הרושם שגילוי הדעת באמת יצא אחרי בחינה רצינית של המצב.
יש לזכור גם שבצה"ל קיימת רבנות שכל תפקידה לדאוג לשמירת דעת התורה בצבא ולא שמענו אפילו רמז מפיה שבנותינו עוברות על איסור.
במצב זה לא יכולנו לראות בגילוי הדעת אלא פרי הלחץ המתואר לעיל. התחייבותנו לגבי אותן הבנות שבהשפעתנו התגייסו לצבא ודאגתנו לעתיד גרעיני הנחל חייבה אותנו לצאת בגילוי –דעת נגדי.
לא בקלות דעת עשינו את הצעד הזה, דווקא בשעה זו, שאנו יודעים שמסכסוכים פנימיים בשטח הדתי תפיק תועלת רק המפלגה הרוצה בכל הדרכים להטביע את חותמה החילוני על הישוב כולו.
אך לא יכולנו גם לעשות את כל מעשינו פלסתר לשם תכסיס במשחק הפוליטי.
ביותר צדק מאשר מחברי הפמפלט הירושלמי יכולנו להשתמש בדברי אחי דינה.
עד כה סקירה של מהלך העניינים . להבא יידרש מכולנו להשפיע על כך שאותן הפסקאות הסתומות בהצעת התיקון- קביעת "הישוב הדתי" או אאורח החיים הדתי ע"י שר הביטחון וכד'- תמצאנה את הבהרתן המתאימה.
אבל יותר מכל מטילה עלינו עמדתנו התחייבות קשה כלפי פנים, אין זו הפעם הראשונה שיהודים דתיים ראו באיסורים היוצאים מפורש מפי הרבנות המוסמכת גזירות שאין רוב הציבור יכול ורוצה לעמוד בהן , ובעיקר ביחסים החברתיים ובהערכת התנועה הציונית. אבל אחריות גדולה רובצת עלינו שיחד עם מרד זה נגביר בתוכנו את יראת שמים ויראת החטא, ונדע שרק מתוך שלמות קיום התורה ומצוותיה נוכל לעמוד בפני דין ההיסטוריה על שפגענו במרות הרבנות. בזאת יקבלו דברי רבי נתן במשנה משמעות חדשה:
הפרו תורתך- עת לעשות לד' ....
צוריאל אדמנית 9/3/1951
|
