בטאון קבוצת יבנה – ר"ח טבת תש"ו - 5.12.45
את העיקר שכחנו
" בכל יום תענית שגוזרים על הציבור מפני הצרות, בית דין והזקנים יושבים בבית הכנסת
ובודקים על מעשה אנשי העיר... ודורשים
וחוקרים על בעלי המס ועברות ומפרישים אותם,
ועל בעלי זרוע ומשפילים אותם". (רמב"ם הלכות תענית א' י"ז)
גזרה רודפת גזרה. גורלם של ישראל מטה גם בא"י. לאט מנסים להחניק את הישוב. אין שומע לנו מבין אומות העולם, ובודדים עומדים אנו ביניהן. וזה רק החילם לעשות. בכל זאת לא אבדה תקותנו בסמכנו על כך שעם ישראל לא יכלה, כי אמנם "עם הנצח" אנו. ומכאן כחנו הנפשי ואמונתנו הגדולה שסוף נצחוננו לבוא.
אולם נהיה ריאליסטים: כיום איננו רחוקים מן האבדון. יכולנו להחזיק מעמד במשך שנות גלות קשות וארוכות למרות שנאתם העזה של אומות העולם רק ע"י ערכי הנצח. אפס אותם הערכים אינם עוד נר לרגלי עם ישראל. מוסרו וגישתו הדתית של הישוב ירודים. ובעזבנו את ערכי הנצח חדלנו להיות עם הנצח. ומי יודע אם לא שחיתות המידות וחלול הקודש שבתוכנו הביאונו עד הלום.
בשנים האחרונות הרבינו מחאות, פנינו כלפי חוץ והרימונו צעקה גדולה ומרה. אך כל זה הסיח את דעתנו מעצמנו ומהסתכלות בנפשנו. חשוב יותר היה לו היינו פונים יותר כלפי פנים, איש איש אל עצמו ואיש אל אחיו והיינו דורשים וחוקרים את עצמנו על "חמס ועברות". בהסתם כל הדרכים, דרך אחת לא נסתמה. בה לא ישלוט זר ואיש אשר יהלך בה לא יזדקק לרשות מפי רשעים: זאת הדרך של חינוך העצמי. ישבו נא "זקננו", יחפשו דרכנו ויחקורו ויראו לנו את הדרך לשנוי הערכים, כי בקיומנו הוא.
מנחם בולה
|
|
|
|
