מתוך מכתבו של שמעון קורנבלום-דגני 16/11/1946 שוב עזבתי את הארץ, זו הפעם השנייה ברגשות מעורבים. שלווה הייתה נסיעתי הראשונה מן הארץ, קשה היה לי שבעתיים לעזוב אתכם דווקא בשעה זו. עד כמה שהתקשרתי לארץ ולאדמה הוברר לי רק אחרי שהייתי חצי שנה מחוצה לה ומי יודע כמה זמן נצטרך להישאר בחו"ל. טיולי האחרון בגליל השאיר עלי רושם עמוק. כמו בחלום נראה לי היום הכל, כשעמדנו על צוק הסלעים על יד מנרה ולרגלינו עמוק עמוק משתרע החולה ....וכבר שכחנו לגמרי שפה ובעמק היו ביצות ובמקום בו היום מתרוממת תל אביב היו חולות וזה רק לפני שנים מספר. ולהזכרת התקופה הזאת כל אחד מאתנו זקוק כדי לשאוף מרץ חדש להמשכת המפעל... היום שלו מחכה העם היהודי כ- 2000 שנה הגיע ומה מצבנו ביום זה? האם אנו תופסים את רצינות השעה? אני חושב שבמידה גדולה – כן, אבל לא במידה מספקת. ומה עלינו לעשות? עלינו להפסיק מיד את המלחמה הפנימית ואפילו אם כל תנועה ומפלגה תביא בזה קרבן גדול. המטרה הגדולה שלנו דוחה את הכל. ומה שעלול לגרום פילוג פנימי את זה דווקא אנו יודעים היטב מתוך ההיסטוריה שלנו. ואל תחשבו שאני שולל את עצם קיום המפלגות והמלחמה ביניהם. השקפה ומפלגה הם דברים בריאים ומראים על ערנות של עם. קבוצת יבנה. ניב הקבוצה מספר 6 י"א בכסלו תש"ו |
