ידיעות יבנה – י"א סיון תשי"א 15/6/1951
על הנוהל באספות החברים
כולנו מסכימים לכך, כאשר בלהט הויכוח באספת החברים מצליח היו"ר להשליט את מרותו על המתווכחים הצמאים ל... זמננו היקר, בפרט שהיו"ר הנוכחי התנה מראש שתנתנה לו סמכויות מלאות ואף הוחלט, כי ברשות היו"ר לסיים את הויכוח "לפי ראות עיניו" (ר' "ידיעות יבנה" מס' 8 תשי"א). בכל זאת הולך ומתגבר אצלי הרושם, כי מדיניות "קציר האומר" שאנו עדים לה באספות החברים זה כחצי שנה, אליה וקוץ בה. במיוחד בא אני לחלוק על הכיוון המתבלט לאחרונה להפנות את הדיון לאפיק צר ביותר של הצעות המזכירות או מוסד-קבע אחר . נראה לי שכיוון זה, שכרו יוצא בהפסדו. אספת החברים בקבוצה איננה מוסד המורכב מאנשים, אשר הדיון על עניני הקבוצה הוא אומנותם. החבר טרוד יום-יום בעבודתו, ולמרות הפרסום המוקדם (ויש לברך על כך) אין באפשרותו להקדיש את הזמן הדרוש על מנת להכין ולהגיש בעוד מועד הצעות נגדיות להצעותיה של המזכירות. ואין זו שאלה של זמן בלבד, חסרה לחבר האינפורמציה המקצועית הדרושה לשם קביעת עמדה (ולרוב אין די בזו המתפרסמת על הלוח השחור) ועמדתו מתגבשת רק באספה עם שמיעת ההסבר של חברי המזכירות. מטבע הדברים אפוא שהחבר, גם אם הוא מעונין לבוא לאספה ולהשתתף בדיון ובהכרעה על עניני הקבוצה, אין ביכלתו להיהפך למוסד מכין ומקביל למזכירות או לועדות השונות. אין ביכלתו ואף אין צורך בכך. וגם אם נכון הדבר, כי הצעות המופיעות בזמן האספה עלולות להאריך את הדיון ולגזול זמן יקר, הרי הפתרון המקובל מעורר לפעמים את הרושם, כי תפקידה של האספה הוא לרוב מיכני והוא מתבטא בקבלת אינפורמציה והרמת ידים, עובדה שאין בה כדי להקנות לחבר את ההרגשה שהוא באמת שותף להכרעה על אותם הענינים המובאים לאספה.
מרדכי חיות |
