בפרוס חג העצמאות 5/5/54 יום העצמאות תשי"ד ערב יום העצמאות מתייחדים אנו עם זכר חללינו, שנפלו במלחמת השחרור. אמת,החיים דורשים את שלהם. השכחה משתלטת על כולנו במהירות מסחררת, טוב על כן שישנן שעות, בהן כופים אנו על עצמנו את חובת הזכירה. בל נדחוק את ימי האימה אל קרן זווית. נפתח איפוא את ספר הזיכרונות. נקרא לתוך אוזני ילדינו על רגעי תוגה ואבל במות יקירים מיתה פתאומית. נעלה את קלסתר פניהם לפנינו, למען ידע הדור הבא כי אילולא הם לא היינו זוכים לרגעי השגב של תקומתנו המדינית.
------------------------------------------------------------------------
ביום זה יוצאות מחשבותינו אל יישובי הספר, עמדות החלוץ של מדינתנו. ישובים בודדים אינם תופעה נדירה בארצנו. תולדות ההתיישבות יודעות לספר על כך רבות. אך מה גדול ההבדל בינם לבין ישובים רבים כיום! ההליכה אל השממה, אל נקודת התורפה, הייתה מסקנה הגיונית ועקבית של תורה ציונית, של להט לאומי. המתיישבים הללו מצאו פיצוי לבדידותם בגאווה המוסתרת והגלויה כי הנה הינם הסולת והשמנת ובשמץ של יוהרה אף הביטו במסכנים של "העורף" אשר לא טעמו את הטעם של סיפוק הבניין ועורף זה הביט במגיניו תוך הערצה ויראת הכבוד.
ואילו כיום יישובי הספר עומדים במערכה קשה, אפורה, ומורטת עצבים, עם אויב אכזרי, סמוי מן העין. הרחק הרחק קוסם להם עולם סואן ומסנוור, חי חיי מותרות וקלות דעת. אך עולם זה מתנכר למגיניו, הוא זר להם באקלימו התרבותי והחברתי. תהום פעורה בינם לבינו. יש והתמרמרות מצטברת: אותנו שלחו אל ארץ גזרה.
מי ייתן וידעו הם כי מרכינים אנו את ראשינו בכבוד לגבורתם האלמונית. דברים אלה אינם מן השפה ולחוץ, כי אם נובעים מקרב לבנו. ולו היה ביכולתנו להעניק את אות ההצטיינות של החלוציות הבונה, היינו עונדים אותה להם, לאנשי הישובים הרחוקים.
ביום העצמאות, בשנת תשי"ד אין השמחה פורצת חוצה בשטף ההתלהבות כי השעה חמורה היא. אויבנו מגבירים חילם, בשעה שקלון פילוגם הפנימי נתגלה בשווקי העולם, מתאחדים הם צעד אחרי צעד להדק סביבנו עניבת החנק. רשאים הם להעלים עין מהתחייבות בינ"ל באין מפריע. הגנתם מובטחת, כי כוח מיקוח רב להם במשחק האכזרי על רכישת תומכים לצד זה או אחר. נשק ניתן להם בשפע מבלי שתנאים מוקדמים יגבילו את השקתו.
באותו זמן נקלענו אנו לתוך "בדידות מזהירה" ,ושוב מתקיים בנו "הן עם לבדד ישכון".
בימים האחרונים מגיעות אלינו ידיעות מבשרות רעות מעבר לים. הכרזות חשובות מצד מדינאים אחראים מעלות בזיכרוננו את סגנונו ונעימתו של בוין. נעשים ניסיונות לשלול מאתנו אף האשליה הצנועה של ריבונות, ישראל חייבת להוכיח "רצון טוב" , בהקריבה לשם כך את מיטב עקרונותיה, כגון זכות העלייה. כאילו אי פעם ויתורים חשובים רככו את התביעות של מדינות ערב במקום להגבירם עוד ועוד. וליהודי אמריקה נאמר בפירוש זאת הפעם הראשונה כי ממשלת ארה"ב שוב אינה רוצה להיות מושפעת מ"קבוצות לחץ".
ובמילים אחרות: מתקרב היום בו יהודי אמריקאי יצטרך להכריע בין הנאמנות למדיניותה המוצהרת של ממשלתו- רכישת ליבם של מדינות ערב בכל מחיר- לבין הנאמנות לעם ישראל ולמדינת ישראל.
סכנה רצינית צפויה לעתידה של המגבית היהודית אם לא תחשב עוד בין מטרות הצדקה, הפטורות מתשלום מס. ופירושה של סכנה זו ברורה היא.
לעומת סכנות אלה עומדת מדינתנו נחלשת מבפנים, כאשר ערכים מוסריים ירדו פלאים. טוהר מפעלנו הוכתם לא פעם על ידי גילויי שחיתות, רכושו ודמו של הזולת כמעט והיו להפקר, לא ניכרה התקדמות בתהליך המיזוג בין הגלויות השונות. נדמה כאילו קיומן של שתי שכבות סוציאליות נפרדות בישראל שוב אינן בגדר של תופעה חולפת. ההבדלים בין בעלי הון לבין מחוסרי אמצעים גדלו מאוד. רמת ההשכלה היסודית והתיכונית ירודה ביותר ורומזת על סיכויים עגומים שמדינתנו תהפוך למדינה לבנטינית אופיינית.
אם מנינו כאן מקצתן של צרותינו לא באנו להרפות ידיים. אולי עוסקים אנו יותר מידי בניתוח ליקויינו תחת להדגיש את ה"יש" החיובי המתרקם ללא הפסק. אך אנחנו אנשים מפוכחים, המאמינים בנצח ישראל, קשיים לא ירתיעונו כי אם יחשלונו.
כשם שסכנות מבחוץ ימצאונו מאוחדים כן מאמינים אנו שישראל תתגבר גם בחזית הפנימית. כאשר החרדה תקיף את כל העם מקצה עד קצה, או אז גם תנועתנו הקיבוצית תחדש נעוריה ותדע כי בא יומה לתרום את תרומתה היא.
"מבירא עמיקתא לאיגרא רמה"
יצחק אשר. 5/5/1954 יום העצמאות תשי"ד |
