יום כיפורים תש"ט- הכל רועד על ביקור מעניין ביבנה ביום הכפורים תש"ט מספר אוגוסטו סגרה ז"ל בספרו האיטלקי "זיכרונות חיים יהודיים".
חברים אחדים אולי זוכרים את המחבר מביקורים מאוחרים יותר אצל ברטי ואצל החבר'ה האיטלקיים. ואולי יש בינינו גם כאלה הזוכרים את הביקור המוזר, המיוחד הזה. סגרה נותן תאור חי, רענן, תוסס בסגנונו המיוחד, והתרגום בוודאי גורע לא מעט מן הרעננות הזאת. עשיתי כמיטב יכולתי, כדי שנוכל להבין איך ראה אותנו אדם זר בשעת מבחן זאת.
--------------------------------------------------
(האורח עושה את דרכו ליבנה ביום לפני ערב יום כיפור)
....ברצוני להגיע לקבוצת יבנה, כי אני יודע שאפגש שם עם ידידי הוותיק , ברטי, עמיתי ללימודים ברומא. רציתי להיות איתו ביום כפור. הקיבוץ בקו ראשון . התחבורה אליו קשה מאוד.
שבוע לפני כן, בשיחה עם ברטי, אמרתי לו את מבוקשי והוא התחמק מתשובה:
הוא רק הזכיר לי , כי החזית המצרית נמצאת במרחק של 3-4 קילומטרים מיבנה, ואמר שאחכה לידיעות ממנו, אם יצליח להתקשר. אבל מברטי אין לי חדשות, בוודאי איננו רוצה לקחת על עצמו אחריות לקבל אורח במצב כה רגיש ומסוכן. אבל יש לי "פס" ואני מחליט להגיע ליבנה בכל מחיר. הבעיה הקשה ביותר היא להשיג אוטובוס....
(יש כאן תאור חי ומענין של נסיעתו עד גדרה ושל ציפיה ארוכה ומתישה שם לרכב כלשהו שיקרב אותו למטרתו )
...ופתאום משאית נעמדת לידי. "לאן אתה נוסע?" שואל אני את הנהג.
"מוטב שתגיד לי לאן אתה רוצה" משיב לי הנהג בלי גינוני אדיבות מיותרים.
אני: "ליבנה". הוא:" עלה כבר, אין לי זמן לבזבז".. אני עולה והנהג זז . טיפוס מעניין, מהרהר אני בליבי, מי יודע לאן יביא אותי. הוא נוהג, בלי מילה, מרוכז בנהיגה, ואותי אינו מכבד אפילו במבט חטוף. הוא מגביר את מהירות נסיעתו, ואני מתחיל לדאוג, למרות שהוא נהג למופת. אבל בכביש יש פיתולים מסוכנים: תעלות הגנה נפתחות מימין ומשמאל לחילופין, במרחק של כמאה מטרים אחת מן השנייה, והחפירות מגיעות כמעט עד אמצע הכביש, לכן מתקדמים כל הזמן
בזיג-זג. אחרי כרבע שעה, כאשר מן הכביש הראשי מסתעף שביל צדדי, אני עושה סימן לנהג כי "כאן עלי לרדת".
הוא עונה לי בסימן יד: "סבלנות"
ואומנם המשאית פונה שמאלה ובמהירות מוגברת טסה לעבר הקיבוץ. בקיצור, רק עכשיו, בסוף נסיעתנו, אני מבין שהמשאית שייכת ליבנה. הנהג מביא אותי ממש עד לחדר האוכל, נפרד ממני לשלום, ובחיוך-סוף סוף!- הוא שואל אותי: " אבל למה כל כך דאגת?"
והולך לו(סופר לי שהנהג היה אלי בוכאסטר).
אני שואל על ברטי. הוא איננו, נמצא באיזו שליחות, יחזור עוד מעט. אני מתישב ומחכה: כבר למדתי כי בישראל הכול רצים, אסור לבזבז זמן , אבל יחד עם זה צריך להצטייד בהרבה סבלנות ולחכות, בלי להתלונן.
ברטי מגיע באופניים, מופתע קצת מהופעתי, אבל שמח מאוד על שהחלטתי להיות עם חברי יבנה ביוה"כ. הביקור הזה הפך "היסטורי", ואומנם הייתי האורח היחיד שהגיע ליבנה ליום קדוש זה. עוד היום, כשאני מגיע ליבנה, תמיד בא לקראתי חבר אחד שמזכיר לי אותו יום, אותו ביקור (ידוע לי שהחבר הוא ארנסט ברטוב)
בערב ,אצל ברטי ושרה, מעלים זיכרונות של "הימים היפים" כאשר היינו סטודנטים ברומא.
אני מספר על הרפתקאותיי בתקופת הרדיפות ועם הפרטיזנים, וברטי מספר על עבודה קשה, שהיום כבר מתחילים ליהנות מפרותיה, מהסתעפויותיה, מהתבססותה. למחרת הוא לוקח אותי לסיור בקיבוץ ומראה לי בשמץ של גאווה את הפנינה של העשייה שלו ושל חבריו:
הלול.
שיטות מדעיות, אשר נלמדו אצל אחרים וכאן אומצו ושוכללו, אפשרו להם לפתח את הענף בצורה מפליאה. יצוא ביצים ואפרוחים הולך וגדל למרות הזמנים הקשים , והאמריקאים , המורים של אתמול, באים היום להסתכל וללמוד את ה"חדשות" של הלול הזה, החשוב אולי מכל לולי המזרח התיכון.
אני מבקר גם בחפירות סביב לקיבוץ, התעלות נגד טנקים. בתוך כוך מיוחד נמצאים בסדר מופתי סוגים שונים של נשק קל, ולא הרחק משם מוצב מקלע מבהיק מתוצרת צ'כית( היה זה המקלע היחיד שקיבלנו במשך ההפוגה הראשונה)
ברטי, כמעט בצחוק, שואל אותי: "לו היית צריך להשתמש בנשק שיש לנו במה היית בוחר?" אני מביט על הסוגים השונים ומיד מצביע על כלי נשק המוכרים לי היטב.
ברטי כבר אינו צוחק:" טוב לדעת, חבר!" אין בינינו צורך בפירושים.
אנו ממשיכים את הסיור שלנו, ופתאום מכיוון החזית מתחילים להישמע יריות ארטילריה. נדמה לי שהם תותחים בגודל בינוני. כנראה אינם רחוקים מכאן: שומעים את "בום" היציאה, וכמעט מיד מתרוממים עמודי עפר במרחק של כמה מאות מטרים מאתנו. לפי הערכתי החיילים המצרים אינם מומחים גדולים....ועכשיו אני שואל את ברטי: "למה אין תשובה מאתנו?"
"פשוט מאוד, אין לנו תותחים..."
ערב כיפור, כיפור של מלחמה. ואומנם בזמן שעושים הכנות ליום הגדול, נמשכת כל הזמן תנועה ערה של משאיות עם חיילים, עם תחמושת. והשומרים על המגדל עם נשק על כתפיהם בוחנים את האופק במשקפת. החברים, לבושים בכותנות הלבנות המסורתיות פונים אל חדר האוכל, צריף עץ בעל ממדים, שמשמש אותם גם כבית כנסת. חסרים הילדים אשר פונו לבני-ברק לשם זהירות.
עטופים בטליתותיהם, מכונסים בתוך עצמם בשקט עמוק, מקשיבים לקולו של שליח הציבור הפוצח ב"כל נדרי" בניגון האשכנזי העתיק. והתפילה. אני מרגיש, חונקת לי את הגרון הערב יותר מתמיד. רק אלו שהיו כאן, בחזית מלחמה, במצב כה גורלי בשביל עם ישראל, רק אלו חשו רגשות אשר עד היום מעבירים צמרמורת בכל הגוף.
שליח הציבור צריך להגביר את קולו, כי מן החלונות פתוחים יחד עם משבי רוח חמה וריח חריף של בנזין, מגיעים גם רעשי המנועים. פתאום נכנס חבר ולוחש מילים אחדות באוזני חברו. מיד השני מסיר טליתו ויוצא, ואחרי כן כחמישים חברים הולכים אחריו. החזן ממשיך כאילו שכלום לא קרה.
אומרים את הווידוי:
"אבינו מלכנו, חטאנו לפניך"...
..."סלח לנו מחל לנו"...
אני חש כאב פיזי באומרי אחריו את מילות התפילה.
קבוצת צעירים יוצאים לקרב, מוכנים לשפוך את דמם למען עמם, ובאותו זמן אנו מרכינים את ראשינו ומכריזים על חטאינו. במה חטאנו? הרהורים בליבי:
"ביום צום כפור יחתמון...מי לחיים ומי למוות..."
למעלה רעש המנועים, תנועה בלתי פוסקת של מטוסי קרב.
"מי יחיה ומי ימות"
אני שומע את קולי אומר:" אבינו שבשמים הגן על אחי, רחם עליהם, על עם זה כל כך מוכה סבל!"
ביציאה אני פוגש עוד ידיד וותיק, חמוש ומוכן לנסיעה, את יוסף שהיה מוכר לנו מתמיד כמתנגד למלחמות. ההתרגשות עצומה: ביום כיפור, מתוך קיבוץ דתי, אדם אנטי מיליטריסט מובהק יוצא לחזית. הבית, המשפחה, הקבוץ כולו נמצאים בסכנה. יוסף נפרד מכולנו בחיוך מאולץ, עצוב, אבל אינו חוסך אחד ממשחקי המילים האהובים עליו.
שוב אני נמצא בין חברים. מזכירים זמנים שהיו, מדברים בלחש, כאילו השתלטה עלינו האווירה המוזרה, הכבדה הזאת. מרחוק, לעיתים שומעים הד של יריות מקלעים בגמגומם המתכתי המהיר והעצבני, בהפסקות ארוכות של שקט עמוק ושוב בהתחדשות פתאומית של יריות חזקות ומאיימות.
אני מתעורר כי אני שומע הדהוד של כעין פעמון. ענין של שניות. כי בזמן שאני מציץ כדי להבין איך יתכן צלצול כזה ביו"כ כבר נמצאים מעלינו מטוסי קרב מצריים. בפיז'מה , על יד הדלת הפתוחה, אני עומד ומסתכל, אבל מגיע אלי קולו מלא הכעס של ברטי: "אל תהיה טפש, רד לתעלה!"
אבל אני...אינני זז וממשיך להסתכל עד שהמטוסים, תמיד בגובה נמוך, מתרחקים לאופק. נדמה לי שהם ספיטפייר . אין מה להשתומם, הכל כשורה, בשביל האנגלים, כמובן.
תירגמה: חולדה קמפנינו |
