מעפילים באונייה שבתאי לוז'ינסקי:
כתבה: מרים בולה
מאי 1947 מכתב מארץ ישראל
המכתב שכתבתי לגיסי,Freddy
Bolle, באמסטרדם, התפרסם בשבועון של התנועה הציונית,
“De Joodsche Wachter” .
מנחם ואני נסענו לחתונה של בת
דודתו של מנחם, מלכה קובְרְן ואשר מרקס, בקבוץ בארות יצחק, אז עמוק בנגב, קרוב מאוד
לעזה. בדרך חזרה לקבוץ יבנה נעצרנו.
למחרת יצאנו באוטובוס הראשון,
מוקדם מאוד, ולא שיערנו שהנסיעה הזאת לא תיגמר כמו שתכננו.
ברבע לשבע בערך עצר האוטובוס בתחנה
של אחד המחנות הצבאיים שהקימו האנגלים בפלסטינה. השומר רשם את מספר האנשים שהיו באוטובוס.
בתקופת עוצר זה לא משהו יוצא דופן ולא חששנו כלל. קצת יותר מאוחר ראינו אוטובוס מלא
באנשים. טיול כנראה, חשב הנהג שלנו, ונכנסנו לקבוץ ניצנים, אחת מהתחנות של “דרום יהודה”
(אולי ידוע לך שיש שתיים או בעצם שלש חברות אוטובוס, זאת אומרת “אגד” לצפון ו"דרום
יהודה" לדרום ויש עוד חברה אחת, “איחוד רכב”).
לצאת מהאוטובוס! הדלתות נפתחו
בין רגע וחבר הקבוץ צעק: כולם לצאת מייד, הגיעה אוניית מעפילים והאוטובוס ירחיק אותם
במהירות מכאן. קפצנו מהאוטובוס, מעפילים נכנסו והאוטובוס הסתלק במהירות. ובכן, עמדנו
והסתכלנו על מה שהתרחש.
ניצנים הוא קבוץ קטן של תנועת
הציונים הכלליים. קיים שם עוד מחנה העבודה הישן סמוך להתיישבות החדשה , מה שבדרך כלל לא נהוג. תחנת האוטובוס נמצאת מול מחנה העבודה,
בית ערבי ישן, שמשתמשים עכשיו בתור מחסן בגדים. המחסן הזה היה ריק, ריק טוטלי, לא נשארה
שם אפילו פיסת בד. הכול ניתן למעפילים שהגיעו רטובים עד העצמות, ולרוב גם בלי בגדים
בכלל.
תדע לך שמנחם בחור מאוד מסודר,
שלא מוכן לנסוע בבגדי שבת, וארז את "בגדי החתונה" שלו במזוודה קטנה. חיש
מהר החליף בגדים ונתן את הלבוש היומיומי למעפיל שבאמת לא היה נראה די פלסטיני. מובן
שבניצנים לא חשבו שיקרא דבר כזה ולכן לא היה מלאי של אוכל או של בגדים, שום כלום.
המעפילים קפצו למים מהאוניה ובעזרת
מאות חברים שבינתיים הוזעקו מכל מיני מקומות הגיעו לחוף חצי בהליכה, חצי בשחייה, ובסוף
היה להם עוד דרך של חצי שעה בתוך החול עד שהגיעו לקיבוץ. תחילה הסיעו אותם באוטובוסים
ישר למקומות אחרים אבל בשעה שבע וחצי בערך הופיע המטוס הראשון ונגמר הספור. המיקום
בתוך מקום הירידה לחוף היה מאוד לא מוצלח מכיוון שכמו שכתבתי, כדי להיכנס לניצנים צריך
לעבור דרך מחנה צבאי של האנגלים, כך שהכול התרחש מתחת לאפם. אבל מכיוון שהים היה די
סוער, לא הייתה אפשרות אחרת להורדת המעפילים. למרות זאת עברו כמה שעות עד שהאנגלים
קיבלו פקודה להיכנס לניצנים. והשעות האלה נוצלו כהוגן. מכל הסביבה הגיעו חברים במטרה
שיהיו שם "לֶגליים" עד כמה שאפשר.
אבל לא קשה להבחין בין מעפילים ובין חברי קיבוץ; המעפילים בבגדיהם הרטובים, מטענם העלוב
ופניהם הלא מגולחים.
האנגלים מגיעים. בשעה שמונה בערך
ניתנה פקודה לחיילים האנגלים, שעד עכשיו עמדו, ידיים על הגב, והתבוננו על מה שהתרחש,
לפעול. הכול הלך על מי מנוחות, רק השוטרים הערביים השתוללו עד כדי כך שהחיילים האנגליים
שלחו אותם בחזרה למחנה. חוץ מזה הגיעו ערבים מהסביבה והתחילו לשדוד את הפרדס כשראו
שאין שמירה. אחרי שהמפקד האנגלי שלח שומר התענוג נגמר.
הכול התרחש בדרכי נועם ואחרי כמה
שעות קבלנו פקודה לעבור למחנה הצבאי. וכך צעדנו, מנחם בּוֹלֶה, מלובש יפה, בחולצה לבנה
ומכנסיים אפורים, ומרים בּוֹלֶה, עוד יותר יפה, בחליפת משי מלאכותי וחולצה לבנה (שקבלתי
במתנה מבת דודה רחוקה). מעפילים אמיתיים!
המרחק מהקבוץ למחנה האנגלי היה
חמש דקות הליכה בערך ופתאום אני רואה חבר מהקבוץ שלנו ואני קוראת: שמעון, שמעון, מה
אתה עושה כאן? מתברר שקבוצה גדולה של חברי יבנה גויסו לעזור וגם אלה נשלחו למחנה האנגלי.
ושם עמדנו. החברים בבגדי עבודה שאפשר היה לזהות אותם בתור קיבוצניקים. ובתוך המחנה,
שמסביבו התיל הדוקרני הידוע לשמצה, היה בלגן
שלא יתואר. שרנו ורקדנו ובמנגינות השירים קבלנו הוראות איך להתנהג: לא יודעים אנגלית
ואין לנו תעודות זהות. האנגלים ניסו לעשות קצת סדר אבל אנו התלוצצנו עליהם, וכשהגיעו
העיתונאים והצלמים כולם התחילו להשתגע. הרימו ידיים מעל לראש (אף אחד לא ציווה את זה),
זרקו בגדים לאוויר, בקיצור, בית משוגעים. השמירה הייתה קפדנית ביותר, על יד בית השימוש
עמדו שלושה חיילים בכל צד, והיה רעש מחריש אוזניים של מכוניות ואופנועים. מזג האוויר
היה טוב והרגשנו בסדר גמור.
לקראת הצהריים התחילו להזמין אותנו
לזיהוי. כולנו היינו "יהודים ארצישראליים", בלי תעודת זהות. למרות השמירה
בבית שימוש הצלחתי להחביא כמה ניירות, כך שבתיק שלי לא מצאו דבר. בדיקת גוף לא תהיה,
כי אף פקידה לא הייתה שם. נכנסנו לבנין קבוצה, קבוצה, ושם ישב הCID מצויד במתורגמן ומה לא.
שֵם. איך הגעת הנה? "ישבתי
באוטובוס, שמעתי שהגיעה אוניה במצוקה ורציתי
לעזור. מאיין? לא חשוב. (הכול בעברית לפי ההוראות). הביטו אחד לשני ורשמו: “Refused” . הם התייעצו ביניהם, חשבו שדברתי אמת מפני שהייתי אלגנטית כל כך
(דברנו עברית והתורגמן תרגם אבל הבנתי את הכול כמובן). תראי את תעודת הזהות שלך, כולם
עושים את זה. טריק זה היה מוכר לי ועניתי שלצערי אינני יכולה להראות את זה מפני שאין
לי. בסופו של דבר החליטו "”Special ויצאתי, Special
גלמודה, תחת שמירה של שלושה חיילים. בדיוק עוד הספקתי למסור לאחד החברים
שהייתי Special
את מנחם לא ראיתי, הוא נכנס אצל פקיד אחר. הביאו אותי לכיכר קטן ומשם ראיתי
את האחרים מרחוק אבל לא יכולתי לזהות אף אחד ולא ידעתי איפה מנחם, מה שהדאיג אותי מאוד,
ואמרתי לאחד החיילים שרציתי להיות ביחד עם בעלי.
הוא הצטער והבטיח לנסות לעזור לי ובאמת פנה למפקדו, אבל ....ספרו אותנו וכמו
שידוע לך....הספירה היא קדושה! אחרי שעה קלה
הגיע פתאום חבר של קיבוץ יבנה, גם הוא Special . הוא אמריקאי ומצאו דולר אצלו. עכשיו אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב
ואנחנו שואלים את עצמנו מה פירוש Special, יותר
טוב או יותר גרוע מהאחרים. הם קבלו אוכל ואנחנו לא קבלנו כלום.
ובכן, עמדנו שם על הכיכר ופתאום
ראיתי את מנחם בכניסה של בנין. הוא הצליח כנראה לצאת לרגע אבל תיכף ומייד הכניסו אותו
שוב. עכשיו לכל הפחות ידעתי איפה הוא נמצא. עמדנו ועמדנו עד שבשעה שבע בערך נכנסה למחנה
שורה של מכוניות משא. מסביב לכיכר היו תעלות ולשם נכנסו החיילים, אחד על יד השני, רובים
מכוונים. המעפילים הוכנסו למשאיות, עשרים לכל מכונית. הכול הסתדר בסדר מופתי, כולם
צעדו למשאית בשירה. החיילים ששמרו עלינו סיפרו שיביאו אותם לחיפה.
לילה.
פתאום, כבר היה חושך כמעט, קראו
את שמי והינה, חברי יבנה עוברים במשאיות.
"להתראות בקפריסין!" ואני הנפתי ידיים וצעקתי בכל כוחי, כי לא יכולתי לראות
אותם וגם לא ידעתי אם מנחם נמצא ביניהם. לקח כמה שעות עד שהמשאית האחרונה עברה ובינתיים
נעשה חושך.
אחרי שהכול נגמר הביאו אותנו,
ה Specials – בינתיים נוספו עוד כמה כאלה, נהגי "דרום
יהודה" שהסיעו מעפילים – לבנין. היו שם כבר כשמונים אנשים וביניהם...מנחם! קבלנו אוכל – משעה שש בבוקר לא אכלתי וכמובן הייתי
רעבה מאוד. אחרי כן חילקו שמיכות והלכנו לישון. על הרצפה, רצפת שיש, לא על מזרן אורטופדי.
היינו כמאה איש, לרוב גברים, ואני חששתי שיפרידו בין גברים ונשים אבל למזלי זה לא קרה.
אני, בתור אישה, קבלתי שמיכה נוספת שחילקנו ביושר רב בין חמישה חברים – שכחתי לספר
שחוץ ממנחם היו בבנין עוד כמה חברי הקיבוץ שלנו, האחרים הובלו לחיפה. עוד פעם חקרו
אותנו ואותי הביאו לאולם שבקירותיו היו תלויים תמונות של "טרוריסטים" והשוו
אותי עם תמונתם, אבל למזלי לא הייתי דומה לאף אחד מהם.
בחושך מצרים, באזור ערבי, שחררו
אותנו. נפש חיה לא היה שם. אבל שיחק לנו המזל. שתי משאיות של ניצנים שלא הצליחו לחזור
הביתה – האנגלים סגרו את הכניסה לקיבוץ דרך
המחנה וכניסה אחרת אין – הסיעו אותנו לאיזה קבוץ בסביבה, שם קבלו אותנו יפה ובשעה
24.30 נכנסנו ליבנה. בקיבוץ היו מודאגים מאוד כי לא ידעו מה גורלם של החברים שנסעו
לניצנים, לעזור.
בינתיים שמענו שלא יכולנו להיכנס
לליפט שלנו כי הזמנו את מלכה ואשר לבקר אצלנו ומכיוון שהליפט היה פנוי - הלא בילינו
את הלילה בניצנים – נתנו להם לישון שם. אין דבר, מצאנו מטה איפוא שהוא וישנו מצוין.
בשבילנו זה היה סוף ההרפתקה, אבל
לא כך לכמה חברים. למחרת הגיעו עוד חמישה חברי יבנה שנסעו לחיפה באוטובוס האחרון, ומכיוון
שהיו לאנגלים מספיק "מעפילים" פשוט החזירו אותם. לפי העיתונים הועברו לקפריסין
700 מעפילים והתברר שביניהם היו לכל הפחות 250 וותיקים (חברי קיבוצים). אומרים שהאנגלים
כמעט התעלפו כשהמספרים נועדו להם. באוניה לקפריסין היו 850 איש. כמאה מהם נשים וזקנים
שנשארו באוניה והורדו על ידי האנגלים. נשארו אפוא 750 וחשבו שחמישים הצליחו לברוח בדרך
לחיפה.
תחילה לא היה ברור מה מצבם של
ה "וותיקים" וגם לא ידענו אם הם היו מוכנים להזדהות. אבל אחרי כמה ימים נסע
ה CID לקפריסין, החברים הזדהו וביום
רביעי, שבועיים בדיוק אחרי אוניית המעפילים, הם חזרו לארץ ונתקבלו בהתלהבות. הם נראו
מוזנחים והרבה שבחים על ניסיונותיהם שם לא היו להם. בניצנים התנהגו האנגלים למופת,
אבל בחיפה היה המצב אחר לגמרי ואפילו השתמשו שם בגז מדמיע כדי להכריח לאנשים לעלות
על החוף בקפריסין. מושל קפריסין נסה אפילו לעכב את הכניסה לאי מפני...שלא היה להם ויזה!
תשע עשרה חברי קבוץ יבנה שחזרו
מקפריסין נתקבלו כמו גיבורים ואלה שלא התמזל להם המזל לעשות טיול לשם, ממש קינאו בהם. זאת הייתה פעולה מוצלחת, עידוד לאלפים שעוד
כלואים בקפריסין.
נ"ב:
למי שידע מחנה ריכוז, לא היה המחנה
הזה מפחיד כלל, למרות השמירה המוגזמת. במקרה הכי גרוע יגרשו אותך לקפריסין, ולא לפולין.
רק חבל שמכריחים יהודים שרוצים לעלות לארץ אבותיהם למצוא דרכים לא דרכים כדי לממש חלומם.
אירוע כזה מחזק את הרגשת הסולידריות.
לדעת שאנשים כמו נהגי "דרום יהודה", עשירים ,שמנים, חצופים ... מוכנים בלי היסוסים
להסיע את המעפילים למרות הסכנה, עושה לך טוב לנשמה. לא חשבתי שאפילו אנשים כאלה
יהיו מוכנים בשעת הצורך.
|
