סילקה מההכשרה מחזור ז' כותבת
אולי כבר שכחתם- היינו הכשרה אמריקאית ביבנה, מחזור י"ב . אנחנו עדיין במטוס ואחרי שש שעות טיסה מתחיל הבכי להיפסק.
עכשיו , כאשר אנו נמצאים בין שני העולמות- כלומר בין הארץ שלנו ובין הארץ שנולדנו בה.- יש לנו קצת זמן לחשוב. בכל זאת המח מבולבל. האם באמת בילינו שנה בקבוצת יבנה? הרי זה נראה כבר כחלום. ואם זה נראה עכשיו כחלום אז מה יהיה בעוד חצי שנה?
רובנו קצת מפחדים מהירידה בניויורק. אנו מקווים שהורינו יבינו את תגובותינו ולא יפגעו מזה שאנו לא שמחים לראותם באותה מידה שהם שמחים לראותנו.
בעצם יכולים לומר עכשיו שאנחנו עוברים משבר נפשי- משבר מסוג מיוחד שלישראלים אולי קשה להבין אותו.
במה אנו שונים בטיסה זאת ממה שהיינו בטיסה לפני שנה בכיוון ההפוך?
במה הרווחנו השנה? קשה לזכור איך שהיינו כשהגענו ארצה.
אבל באמת היה זמן שהשפה לא הייתה שגורה בפינו (עדיין לא, אך המצב משתפר) , ולא ידענו את מה הם חיי קיבוץ(מה זה אספקה קטנה או מזכיר פנים) , לא ידענו את ההבדל בין צנחן לטייס ולא הבנו למה אין משתמשים בטלפון כאן כל כך הרבה כמו באמריקה וכו'
עברנו את כל השנה בשלבים-עד שהגענו לסוף. יותר נכון לומר עד שהגענו להתחלה, כי עכשיו מרגישים את עצמנו מוכנים להתחיל חיים חדשים בארץ ולהשתקע שם. את הבעיות פחות או יותר מכירים, ולכן לא יהיה בהן משום מניעה.
אם אנו כה מוכנים להישאר, אז למה כולם נמצאים במטוס?
בעצם כל אחד מאתנו שאל את עצמו אותה שאלה ועשה קצת חשבון נפש.
געגועים למשפחה?- בטח גורם אחד, אך ביקור למשך חודש היה יכול לשמש כתרופה לאותה מחלה, לימודים? גם בארץ יש אוניברסיטאות מצוינות.
לקבל פרספקטיבה נכונה?- סיבה חשובה מאוד, כך אומרים לנו כל המבוגרים ובאמת אנו מאמינים להם, אך קשה לנו כעת להבין.
וסיבה אחרונה: לעבוד בתנועה!- אלו מאיתנו שבאמת לוקחים את תפקידיהם בכל הרצינות ומשקיעים בו מאמצים ועבודה, לא רק שמקבלים סיפוק מעבודתם, אלא באמת משיגים דברים גדולים. אם מדריך גורם באופן ישיר אפילו או בעקיפין לעליית חניך אחד ארצה, אז השיג משהו עצום. פעם הסבירו לנו להתייחס לעבודתנו בתנועה כאילו קיבלנו דחייה מהצבא בגללה כי כה חשוב חינוך הנוער בחו"ל.
שנת חלומותינו באה לסיומה. בעוד שבועיים יבוא המחזור החדש ויהיו גם להם כמעט אותן הבעיות. אך לנו תהיה השנה תמיד שנה מיוחדת , שנה שהשפיעה על כל החיים שלנו. שנה שנתנה לחיים מובן יותר עמוק. הלוואי שארוויח מכל שנה מה שהרווחתי משנה זו- אז החיים באמת יהיו מלאים וכדאיים.
הקשר הנפשי שלנו לארץ חזק ולא ינתק ומקווים אנו שבעתיד הקרוב גם הקשר הפיסי שלנו לארץ יהיה חזק ולא יינתק.
אצלנו זה דורש מאמץ ולכן מעריכים את זה כל כך כאשר סוף כל סוף "מגיעים הביתה"
סילקה-מחזור י"ב תשכ"ט 1969
|
