עשרים שנה מלאו לבית הכנסת בקבוצת יבנה ב' בחשון תשל"ה 18/10/1974
היום בו אני מתיישב לכתוב את השורות הבאות הוא יום הזיכרון הראשון לצוריאל ז"ל. ברצוני לציין שכמעט לא עובר יום שאיני נזכר בו. עד היום לא התרגלתי למחשבה שהוא איננו. יש לי הרבה זיכרונות של שיתוף פעולה עם צוריאל.-משנת 1936 ,בה נפגשנו לראשונה בגרינסהוף בגרמניה ועבדנו ביחד ועד יום מותו. ברגע שאני עומד לרשום קצת זיכרונות על ביהכ"נ אני עושה זאת במחשבה ובהערכה לצוריאל ז"ל, כי לא היה ביבנה חבר שתיקון החיים הדתיים היה קרוב ללבו יותר ממנו. לא היה מי שעמל יותר ממנו לתיקונם, בעזרת כוח השכנוע שלו, כתיבתו המלהיבה ודוגמתו האישית, ומי ייתן ותעמודנה לנו זכויותיו הרבות.
הרבה קהילות בישראל שומרות על ימים מסוימים כימי זיכרון למאורעות היסטוריים מקומיים. לפעמים נשמרת רק הצורה והתוכן נשכח.
רק החוקר את מקור המנהג מגלה את היסוד ההיסטורי שהניע דורות קדומים לציין את התאריך.
אנחנו, אנשי התנועה הקיבוצית, רציונליסטים מובהקים ומזלזלים בקביעת "מועדים היסטוריים " בחברתנו. ואף על פי כן, יפה נעשה לעצור לפעמים לשם ציון תאריך היסטורי, שהשפעתו הייתה מכרעת לתנועה הקיבוצית כולה, לזרם קיבוצי מסוים, או לחברה קיבוצית מקומית.
תאריך כזה חל אצלנו-אנשי יבנה- בימים אלו: עשרים שנה לחנוכת בית הכנסת. קשה להגזים בערך של מאורע זה. כל אלו שגילם היום מתחת ל-30 בוודאי אינם זוכרים איך היה אצלנו לפני הקמת בית הכנסת. שנים בהן התפללנו בחדר האוכל את כל תפילות החול, בשבתות ובחגים.
תקופה שיכולת לפני צאת האוטובוס בבוקר ,לשבת בחדר האוכל, לאכול ארוחת בוקר, ובאמצע הארוחה לזכות ב"קדושה "של שחרית.
זמנים שהציפורים היו יושבות על הקרשים מתחת לגג ומלכלכים את השולחנות ואת כל אשר עליהם.
גם לא התייחסו ביתר "דרך ארץ" לקדושת ספרי התורה ולבעלי הקריאה.
לא פעם בשבת בבקר נפל גוש לחלוחית מלמעלה על הקלף של ספר התורה או על ראשו וגבו של בעל הקורא. חיים א. התריע רבות על מצב זה ולקראת פסח אחד ( אינני זוכר את השנה) מתחנו יוטה מתחת לקרשים והפכוה לתקרה.
הציבור שמח על ההתקדמות הזאת, אבל...הציפורים, שמצאו פעם את הדרך אל תוך חדר האוכל וראו בו מקור זול להשגת מזונם, לא היו מוכנים לוותר על "מקור פרנסתם" . אחרי זמן קצר הצליחו לעשות חורים בתקרת היוטה והמצב חזר לקדמותו. סוף סוף ניגשנו לשיפור יותר רציני. חדר האוכל, שנעשה קטן לאכסן את כל הציבור, הורחב והוכנסה בו תקרה של סלוטקס.
כולנו שמחנו על השכלול, שהעיד על התפתחות הקבוצה גם מבחינת גידול האוכלוסייה וגם מהבחינה הכלכלית
אחרי מלחמת השחרור הקמנו את בית המדרש כ"יד לנופלים" התפילות של ימי חול התקיימו שם.
כבר הרבה זמן לפני מלחמת השחרור התחלנו לדון באפשרות להקים ביבנה בית כנסת, "מקדש מעט". אבל בגלל הריחוק ממרכז הקבוצה, הרעיון נדחה. התקשרנו עם האדריכלים שרגנהיים, שמענו את השקפותיהם על מבנה בית הכנסת, סיירנו אתם יחד בכמה מקומות וראינו בתי כנסת קיימים. התחלנו לנהל שיחות חברים בינינו ובין עצמנו ובין האדריכלים. הבהרנו להם שאנחנו מעוניינים שבית הכנסת יהיה מספיק גדול להכיל את כל ציבור החברים בהתחשב עם גידול האוכלוסייה בעתיד. שיהיה יפה, פשוט וישמור על הסגנון הכפרי של המקום. יחד עם זה רצינו שיעלה בגובהו על יתר בנייני הקבוצה, כמקובל בקהילות ישראל מדור דור. לא היה קל לאדריכלים להציע לנו תוכנית העונה על כל הדרישות ולא היה קל לנו לבחור מבין עשרות הסקיצות שהם הגישו לנו, מה שנראה לנו כמתאים ביותר.
כתוצאה מדיונים רבים, הוגשה לנו תכנית , שפחות או יותר זהה עם הבניין כפי שהוא קיים היום.
מראש סוכם להקים לע"ע רק את חצי הבניין בכדי למנוע גדול יעמוד אולי זמן רב בלתי גמור.
הדחיפה הראשונה לבנייה נתנה תרומה של התנועה בקנדה. אם איני טועה היה זה סכום קרוב לשלושת אלפים לא"י. הדחיפה השנייה והמכרעת הייתה החלטת הקבוצה להקציב חלק ניכר מכספי השילומים להקמת בית הכנסת.
כך יכולנו להקים לנו בית-כנסת, בנוסף לתרומה מקנדה, במימון עצמי.
ביוני 1950 התחלנו לקדוח את הבורות לכלונסאות היסודות.
בראש השנה תשט"ו (1954) התפללנו בפעם הראשונה בבניין החדש.
ובסוכות אותה השנה חגגנו חנוכת בית הכנסת ברב עם ובשמחה גדולה.
באוקטובר 1963 התחלנו בהרחבת בית הכנסת ואם זכרוני לא מטעה אותי, התפללנו בבניין המושלם והגמור בראש השנה תשכ"ו .
לקראת פסח תשכ"ז סודרו דלתות לתאי הספסלים בעזרת האנשים ומאז נעשה רק עוד שינוי קטן והוא: הרחבת חדר הכוהנים, שהיה צר מלהכיל את המון הכוהנים שביבנה.
כל אלו הזוכרים עוד את התפילה לפני שהתחלנו להתפלל בבית הכנסת, בוודאי יכולים להעיד על השינויים והשיפורים שחלו בתפילה ובסדרי התפילה מאז. יש לזכור את שלמה אפרתי ז"ל שבלט בין אלו שעמלו רבות עם כניסתנו לבניין, לקבוע סדורים ודפוסים קבועים ויפים בכל הקשור בבית הכנסת.
----------------------------------------------------------
הקמת בית כנסת בעל ממדים כאלו השפיעה לא רק על אורח חיינו הדתיים, אלא היו לה גם השפעות בכיוון אחר לגמרי. המאמצים הכספיים שנעשו להשלים את המלאכה תוך זמן קצר כמה שאפשר הביאו לדחיית הקמת חדר האוכל ואולי זאת גם הסיבה העיקרית שאין לנו עדיין מרכז תרבות.
אלו היו סיכונים מחושבים שקיבלנו את עצמנו מתוך שיקול דעת.
בטוחני שאין איש מצטער על כך.
אם יש על מה להצטער, אזי רק על ירידת ההקפדה והטיפוח בשמירת בית הכנסת ורכושו, בניגוד לשנים הראשונות, חוסר השתיקה בשעת התפילה ועוד כמה דברים מסוג זה. טוב יעשו גבאי בית הכנסת, אם יבינו שתפקיד ראשוני שמור להם בכל אלה.
מופ כהן- |
