ב"ה
יום כיפור שלי
בכל שנה ביום כיפור בבית הכנסת על הספסל עץ שבפינה יושב יהודי מבוגר עם קסקט מהוה על ראשו, עטוף בטלית מעל הראש. גם כשכולם עומדים בחרדת קודש יושב מכונס בעצמו לא נע ולא זז איש לא מכיר אותו והוא לא מכיר איש .
במהלך השנים נודע לי שיהודי זה הולך דרך ארוכה בשדות הכותנה נעול במגפיים, להתפלל במניין.
היום היהודי עם הקסקט לא הגיע.......
אני לא זוכר אם זה היה תפילת מוסף, או סדר עבודה,קריאת התורה, או הפטרה של יונה. התפילות כולן התבלבלו. הראש היה צמוד כל הזמן לחלון. "חלון המריבה" קראתי לו, חלון הזזה מעץ צבוע בצבע שמן לבן מתקלף. תמיד אלי בוכאסטר היה סוגר ושמעון הקשר היה פותח. היום החלון נשאר על מקומו ולא זז שמרו על סטאטוס קוו והפסקת אש. כולם עסקו בשאלה: את מי לקחו? מי גויס? רק לחישות , לא לחישה של תפילה לחישות של סקרנות לחישות של דאגה. שמועות שעברו מפה לאוזן.
אותי בכלל היה קל להוציא מריכוז לא הייתה צריכה להיות סיבה כלל (היום מאבחנים את זה כADHD ) אז אפשר להבין שהיה לי חלק ניכר בשמועות ואם אמרתי שהשמועות עברו "מפה לאוזן" אז אני הייתי ה"פה ופחות אוזן" . סבלתי מתסכול וחוסר אונים של נער שלא נותן כתף למאמץ ונמצא מחוץ לאור הזרקורים. לשמחתי לא עבר זמן רב וקראו לי דחוף. נאמר: יש צורך בדחיפות להעביר את הג'ון דיר 2010 למחנה חצור. הטרקטורים שלנו מגויסים.... יום כיפור כנראה כבר שעות הצהרים, אני רכוב על טרקטור עובר בשדות כותנה שהצבע הלבן החל משתלט עליה. השמש מכה חזק בראש ואני ממלמל בני לבין עצמי איזה כיפור ואיזה סיפור.
לנגד עיניי עולה דמותו של אותו יהודי מוזר בקסקט ההולך בשדות כותנה במגפיים ביום כיפור לבית הכנסת. לא משתחרר מהשאלה למה הוא היום לא הגיע?
בגאווה וראש מורם: אני שותף למאמץ. אז עוד אף אחד לא ידע "לאן נושבת הרוח".
במחנה חצור הכל דפק תיקתק רשמו, חתמו, כתבו בספר (ותסלחו לי על הדימויים). אמרו לי אתה משוחרר ועברו לבא בתור. משוחרר? מה זה משוחרר? הבנתי מאוחר יותר שזה במקום "תודה לך... ועל תפריע". טוב מה אני עושה עכשיו? איך חוזרים? כל המחנה כמרקחה אנשים, חיילים הולכים ובאים ולי אין אומץ להפריע בשאלה כל כך פשוטה?
כבר שעת צהרים מאוחרת השמש עוד מכה ללא רחם... אני עם עצמי עומד בצד, שוקל את צעדי. מתפנה טיפה לרחמים עצמאיים וכמובן מקטר! איך לכל הרוחות אני חוזר? נעול בכפכפי אצבע מפלסטיק מהשוק, ובגרון יבש וסדוק. אני מתחיל בצעדה, לא טופס טרמפים ולא מבקש הסעה הרי היום יום כיפור, היום הכי קדוש בשנה. לאחר קילומטר כבר צמחו יבלות בין האצבעות. מסיר ומחזיר את הכפכפים לסירוגין. האספלט לוהט והשפשופים בלתי נסבלים.
יום כיפור הכביש אמור להיות ריק. הכבישים עמוסים ברכבים כנמלים העמלות לקראת יום סגריר כך הייתה ניראת שיירת הרכבים האין סופית חלקם באים חלקם יוצאים ואני בשולי הדרך מרים שוב ראש. בליבי יודע שהבעיות שלי קטנות וחסרי משמעות לעומת הבעיות שהמדינה ניצבת בפניהם.
לאחר צעידה של שעה התחלתי לדדות והקצב הואט בהתאם.... החושך ירד מסביב, קולות צרצרים ותזמורת צפרדעים מלווים אותי לאורך הוואדי. הגעתי למושב נווה מבטח שפוף ויגע וידעתי עוד דרך ארוכה לפני.
לא הייתי חייל לבוש מדים, ולא הייתי חיה בעלת שני ראשים, ובכל זאת הנערים הסתכלו עלי כעל חייזר, לעצמי אמרתי כמה מוזר, למה הם לוטשים עיניים? פגשתי בהם בכניסה למושב. עכשיו דמינו לכם סיטואציה שכזו: נער שפוף עם כפכפי אילת ביד, מסתכל לשמיים וסופר כוכבים.(קדושת היום עוד אפפה אותי ולא הייתי מוכן לנסוע לפני צאת החג) נו מה אתם הייתם חושבים? בדיעבד הבנתי מדוע דיברו איתי לאט ובליווי תנועות ידיים.
הציעו לי הסעה לקיבוץ. התנערתי ממחשבותיי לקול הנערים ששאלו: מה בדיוק אתה מחפש שם למעלה? לך תסביר להם שאתה סופר כוכבים. עליתי על רכבם. בראי שברכב ממש מעל הנהג השתקפה דמותי ובו במקום הבנתי הכל: אדום משמש, שיער פרוע, שפתיים סדוקות. מראה של תימהוני ואולי באמת חייזר. הסיפור שלי עשה עליהם רושם כי היה רגע כזה של שקט.
השעון ברכב הראה את השעה שמונה בערב לא היה לי כל מושג באותו הרגע האם עוד בנעילה? האם הייתה תקיעה? האם הצום נגמר? במבט לאחור נראה שהייתי דיי אומלל או במילה אחת מבולבל.
נכנסנו לשטחים של יבנה. לובן הכותנה בלט בחשכה,ארנבת נלכדה באור פנסי הרכב ונמלטה לתוך השדה. שטוצר מעוקם זרוק בעיקול הדרך, וכל שדה הכותנה מרצד ונע בקצב תנודות הרכב וראשי סחרחר. רשרוש עלי כותנה המתפוררים מיובש, יבש גם הגרון, כל האדמה יבשה, כבר מכינים את השטח לקטיף.
היהודי עם הקסקט לא היה צריך היום מגפיים,
הוא לא בא.
האם זה סימן מלמעלה ?
רעב, צמא, ומדדה, פתחתי את דלת הכניסה, אמא כמעט התעלפה, ואבא קורא אחרי "טיפש, הצום יצא כבר בשש, ובכלל - פיקוח נפשות, הייתה יכול לפחות לשתות".
ולי מה יצא מהפה לפני שעל הכסא אתמוטט? אבא ראית היום את היהודי עם הקסקט?
שמוליק טסלר 2017
|
|
|
|
