| 30 שנות התישבות ביבנה – חלק שני
דונם
אחר דונם
בשעת
עלייתנו להתיישבות, לא
הטרידה אותנו שאלת
גודל המשבצת, יחידת קרקע
וכו'. התפקיד היה
התיישבות, דהיינו הקמת
יישוב בשטח המצוי
בידי קק"ל, בתקווה
שבמרוצת הזמן תצליח
זו לגאול שטחים
נוספים ולהגדיל על
ידי כך את
הבסיס החקלאי של
היישוב.
כאמור,
ב-1945 היו בידי
קק"ל 2,400 דונם
מפוצלים ומפוזרים על
שטח רחב -
מגן-יבנה עד לכפר
יבנה. בסביבת המחנה
(ומשום כך הוחלט
להקימו במקום שהוקם),
היה ריכוז גדול
יותר של שטחי
הערבים שגבלו כמעט
מכל העברים בגדר
המחנה וחלק מהמחנה
היה מתוכנן על
גבי שטחים שהיו
עדין בבעלות ערבית.
בכדי להגיע לשטחים
שלנו היה נחוץ
לחצות במקומות שונים
חלקות של הערבים,
דבר שגרם לסכסוכים
בלתי פוסקים. השטחים
בתחום של כפר
יבנה וברקה היו
מחולקים ורשומים בטאבו
לפי בעלותם. אולם
רוב החלקות היו
בבעלותה של משפחה
אחת והיה צריך
להסתדר עם כל
אחד מבני המשפחה.
כשהקק"ל רכשה חלק
של חלקה, היה
צריך להגיע לידי
הסכם עם כל
בעלי החלקה על
קביעת גבולות. האדמות
בתחום בשיט היו
בבעלות משותפת של
כל הכפר (מושא)
והתחלקו כל שנה מחדש
בין הפלחים. שם לא
הייתה כל אפשרות
לקנות (לדבר זה
הייתה משמעות מיוחדת
כשהוחלט בשנת 1946
לחבר את יבנה
לכביש ולמעשה היה
בא בחשבון רק
כביש בשיט שנסלל
בתחילת המלחמה ע"י הצבא
הבריטי לצורכי מחנות
הצבא המרובים שהוקמו
באיזור, שבהם התחלפו
חיילי צבאות הברית
מכל קצוות תבל:
קנדים, פולנים, כושים
ועוד). התנהל מו"מ
ממושך עם שני
המוכתרים של בשיט בכדי
לאפשר לנו להעביר
את הכביש מגבול
שטחנו (בערך במקום
שעומדים היום משרדי
המועצה האזורית) כ-150
מטר דרך שטחי
בשיט. כשכבר הושג הסכם,
הודות להתערבותו של
מושל המחוז, ובעזרת
שוחד, וכבר הוחל
בסלילה (סולינג בעבודת
ידיים), הפסיקו הערבים
את העבודה בטענה
שעלינו לשלם להם
עוד פיצויים עבור
כל כביש בשיט.
טענתם הייתה: כשהבריטים הפקיעו
את האדמה לכביש
זה, הבטיחו לסלק
אותו עם גמר
המלחמה ולהפוך אותו
שוב לאדמה חקלאית. עכשיו
כשמחברים את יבנה
לכביש זה סימן
שהכביש יישאר קבע,
ועל כן מגיעים
להם פיצויים. אז
פקעה סבלנותו של
הממונה הבריטי והוא
החליט על הפקעת
הקטע הקטן הזה
(הכביש הושלם סמוך
למלחמת העצמאות, אך לא
יכולנו להשתמש בו
כי התחבורה דרך
בשיט לא הייתה
בשליטה בלעדית של כוחותינו
והוקמו עליו מלכודות
ומחסומי טנקים).
ריכוזים
גדולים בשטח אדמתנו
כללו כ-300 דונם
בחלקה אחת, אולם
היו חלקות רבות בגודל
של 20 דונם
וכן הלאה, במיוחד
במקום שבו כפר
אביב של היום,
היו פסים באורך
של 2,000 מטר
שרוחבם הגיע ל-10
או 20 מטר
וסביבם שטחים בבעלות
הערבים.
הערבים
עבדו לפי המחזור
הפרימיטיבי הדו-שנתי: הדורה
והשעורה. ואילו אנו השתדלנו
לעבוד לפי מחזור
זרעים מתקדם, תלת-שנתי,
בתוספת קטניות (שחת,
חיטה ותירס). עם
קצירת השעורה שלהם, עלו
הערבים עם עדריהם על
השלף, כמובן שלא
כיבדו את שטחי
המזרע שלנו. לכן
היו ידי שומרי
השדות (רכובים על
סוסים) מלאות עבודה,
לגרש אותם, או אם
כבר נגרמו נזקים
לשבות את העדר ולהביאו
למחנה. כשהשער נסגר אחר
העדר, הבהמות כמובן
השתוללו בכל שטח
המחנה עד שהצלחנו
לרכז אותם באחת
הפינות ששם הכנו
מכלאות למטרה זו.
בינתיים התכנסו הרועים,
לרוב ילדים או
נשים, לפני השער
והקימו צעקות, יללות
ובכיות וביקשו להחזיר
את העדרים. דרשנו
להביא את המוכתר
ואז התנהל מו"מ
בין המוכתר שלהם
והמוכתר שלנו (מנחם
בר-דרומא) עד שלבסוף
הוטל עליהם קנס
והעדר שוחרר. אלה
היו בעונות מסוימות חזיונות
של יום יום.
ברור שכל קנייה
נוספת של קרקע
ובמיוחד כשהיא באה
להגדיל חלקה או אפילו
לחבר 2 חלקות
נפרדות לחלקה גדולה
יותר, היה מאורע
חשוב. ההתעסקות בקנייה
הייתה פעולה מתמדת ונעשתה
ע"י יואב צוקרמן
מגדרה, בשלבים מאוחרים
יותר גם על ידי מנחם
בר-דרומא. באחד הימים נודע
לנו על ידי
עורך-דין שאישה אחת
בשם פפירמסטר עיקלה
חלקה קטנה בתוך המחנה
של הקבוצה. חלקה
זו הייתה שייכת
לערבי שחב לאישה
זו כסף (שהלוותה
לו בריבית קצוצה)
ומשלא יכול היה
לשלם את העיקול,
דרש עורך הדין
לפנות את החלקה
הזאת. רק כשצוקרמן
איים על האישה
לשלוח לה טרוריסט
מאנשי אצ"ל או
ההגנה, ויתרה על
זכותה. אם אינני
טועה עדיין רשומה
חלקה זו על
שמה. בכל שנה
הורגשה הכבדה נוספת לא
רק בעליית מחירי
הקרקע אלא גם
בעצם הרכישה, כי
הטרור של הקופה
הלאומית של הוועד הערבי
העליון הפחידה את
הבעלים הערביים. מכל
מקום התקדמנו. ועד
מלחמת השחרור יכולנו
להגדיל את רכוש
הקרקע ל-3,800 דונם.
זאת-אומרת ב-7 שנים
התווספו 1,400 דונם.
במלחמה הערבים ברחו
מהסביבה בהשאירם את
שדותיהם כרכוש נטוש.
אחרי קום המדינה
חשבנו כי הגיעה
עת הרווחה, והיות
ולא היו יישובים
אחרים בסביבה, קבענו
שכל השטחים בין
החלקות שלנו יטופחו
למשבצת. אולם חיש
מהר התברר שעשינו
את החשבון בלי
בעל הבית, כלומר
בלי הקק"ל והסוכנות
שתכננו התיישבות חדשה
נוספת באיזור. מכל
מקום היינו בטוחים שהגיע
הזמן להגשים את
החלום של הגוש
ההתיישבותי הגדול. נהלנו
מו"מ עם מחלקות
התכנון של הסוכנות.
המו"מ התנהל בדרך
כלל ישירות בין
בא-כוח המשק, שהופיע
גם כתובע לגוש
העתידי ובין מחלקת
התכנון, לא הצלחנו
לעניין את המרכז
החקלאי שלנו, שהיה
בדרך-כלל רשמי ובעל
השפעה לא קטנה,
אבל הוא היה
עסוק וטרוד להבטיח
את מקומו של
הפועל-המזרחי בהתיישבות ובמיוחד
במושבים של העולים
החדשים. הוא הסביר
שיבנה יכולה לדאוג
לעצמה. התכנון הכללי
לאזורנו קבע 30
דונם קרקע לכל
יחידה, בהתחשב ב-100
יחידות לכל כפר.
החלק הצפוני של
האיזור יועד למושבים
(בן-זכאי, בית-גמליאל היום).
כמובן שגופים נוספים
להתיישבות קיבוצית טרם
היו, מלבד אנשי
"כפר-דרום" אשר חזרו
מתקופת הבראה וחופשות
לאחר כל מה
שעבר עליהם בזמן
הקרבות ושוכנו בבנין
הבלתי-גמור של הישיבה
והגרעין האנגלי (היום
"לביא") שגם הוא התרכז
ביבנה.
הבטחות
ומעשים
באחד
הימים הרגשנו שמתנהלת
עבודת מדידה בשטחי
בשיט. כאשר פנינו
בנדון לאנשי מחלקת
התכנון, הרגיעו אותנו
באומרם שההסכם אתנו
בעינו עומד ואין
לאף אחד מה
לחפש שם. אולם
עבודות המדידה נמשכו
ושמענו שהשטח מיועד
להכנת התיישבות של
המעמד הבינוני. לחצנו על
אנשי הסוכנות לגשת
אתנו לירושלים ושם
התברר שהקק"ל, מבלי
להתחשב בתוכנית הסוכנות, חתמה
על חוזה להעברת
כל שטח בשיט
לרסקו. הייתה זאת
אכזבה מרה ולא
יכולנו להפעיל את
עזרת התנועה כי
המרכז החקלאי שלנו,
מבלי להודיע לנו על
כך, נתן את
הסכמתו לעסקה זאת,
תמורת הבטחת שטחים נוספים למושב
עולים באיזור סעד.
הפעם דרשנו להושיב
את הגרעין האנגלי
בשטחי ניר-גלים.
הגרעין
התיישב ביבנה זמן
קצר לפני קום
המדינה ולקח חלק
חשוב בכל הפעולות
הצבאיות והמשקיות של
הקבוצה בתקופה זו.
הפעם נכנס המרכז החקלאי
לתמונה ודרש מהם
לצאת לגליל, שם ראה
תפקיד גדול ב"ייהוד
הגליל". הבטיחו לאנשי
הגרעין "הרים וגבעות"
ואמנם אותם קיבלו.
נעשו סידורים למנוע
את השתתפות אנשי
יבנה בברורים באומרם
שיבנה לא תהיה
אובייקטיבית ותעדיף את
האינטרסים שלה על
האינטרסים של הגרעין. כמו כן
הכריזו אנשי המרכז
החקלאי בשם הסוכנות ששטח
כה קרוב למרכז
היישוב לא ייושב
כעת בכלל. והנה,
אחרי שהגרעין האנגלי
רק החליט להיענות
לדרישה לעלות לגליל,
הופיע המושב השיתופי
ניר-גלים, שזה עתה
התארגן, ועלה על
השטח בהסכמה מלאה של
הסוכנות, בטענה שאין
גרעין קיבוצי שמוכן
להתיישבות. קו זה,
של חוסר רצון
מצד מוסדות התנועה
לעמוד לימין יבנה
במאבקיה, הורגש בהזדמנויות
אחרות כגון: במו"מ
על מפעל הזיפזיף, במאבק
הרב-שנתי עם איגוד
מגדלי האפרוחים, או
בשאלת תוספת קרקע.
תמיד שמענו שאין
אנו זכאים לעזרתם, תמיד
היו משוכנעים שדרישותינו אינן
צודקות ולא ראויות
לתמיכה.
חלום
הגוש הגדול נגנז.
10 שנים מאוחר
יותר פרשה כפר-דרום
מהתנועה הקיבוצית והפכה
גם היא למושב
שיתופי. נשארנו הקיבוץ הדתי
היחיד באיזור. תוצאות
בדידות זו מורגשות
היטב, במיוחד בשטח
החינוך, בקשיים בפיתוח
והחזקת ביה"ס ובעומס
הרב שהדבר מטיל
על הקבוצה בהבטחת
כוח אדם מעולה
בתחום החינוך. מכל מקום
למדנו את הלקח
מהתנכרות המרכז החקלאי.
השתדלנו לכלכל את
עניינינו מבלי להסתמך
על עזרה מצד
זה. אך כל
זה נחלת העבר,
המרכז החקלאי ירד
מגדולתו ומהשפעתו ואין
אנו חשים בחסרונו.
אחרי
שנאלצנו להשלים עם
העובדות שנוצרו בסביבתנו
השתדלנו להשיג לפחות
הגדלת המשבצת שלנו.
בימים ההם לא
היה כל תקדים
לדבר מעין זה
והסוכנות עשתה הכל
למניעת תקדים כזה.
אולם מאידך הבינו
שיש לפצות אותנו
על הפרת הבטחות.
בשלב זה דרשנו
להקצות לשני המוסדות
שהחלו לקום על-ידי
קבוצתנו 1,000 דונם
קרקע. בהסתמך על
הקצבת 1,000 דונם
קרקע למוסד "כנות" שתוכנן
בשכנותנו. באשר לישיבה,
היה מעין הסכם
קדום בין המרכז
העולמי ובין הקק"ל
על הקצבת 500
דונם, מהתקופה ששטח
זה היה עדיין
בידי הקק"ל. אך
בשעתו, בעיצומו של
המו"מ אי אפשר
היה להפעיל מישהו
מהמרכז העולמי של המזרחי
לקחת חלק פעיל
במו"מ זה. המוסד
הזה היה שקוע
בבעיות פוליטיות של
בחירות לכנסת, הקמת
המפלגה וכו', ולא
מצא זמן, בשעה
המכרעת, לטפל בבעיה
פעוטה זו. אנשי
הקק"ל היו כבר
אז בדעה שאין
צורך ואין הצדקה
להקציב לישיבה שטח
כה גדול, ולא
ראו את ההסכם
הישן כמחייב.
"גבעת
ושינגטון", מוסד שתוכנן
ביוזמתו של הרב
צמח גרין ז"ל
ככפר נוער-דתי, מעין הרחבת
אפשרויות הקליטה לנוער
דתי, וזאת לאחר
שבתקופת ילדי טהרן
נקלטו במשקים בני
נוער רבים, עד
לקצה גבול יכולתם.
התוכניות להקמת המוסד
נעשו לפני קום המדינה כתגובה
לפרשת ילדי טהרן.
אולם הביצוע החל
רק אחרי קום
המדינה, כאשר ילדים
דתיים רבים הועברו
למוסדות חילוניים מחוסר מקומות
קליטה דתיים. ההנהלה
הפעילה, המו"מ עם
המוסדות, התכנון וכו'
היו אז בידי
הקבוצה, שראתה בהרחבת
אפשרויות הקליטה תפקיד
גדול. למוסד זה
הובטחו 200 דונם
שהיו דרומית מערבית
למחנה יבנה, כי רק שם
היה לפני קום
המדינה שטח של
200 דונם רצופים
ושם גם הונחה אבן הפינה
בטקס חגיגי (בהשתתפות הרב
הרצוג, ד"ר וולפסברג,
מ. אליאש והשגריר
האמריקאי הראשון מקדונלד).
כשרצינו להעביר את
השטח הזה באופן רשמי
למוסד, התברר שגם
שם אחת החלקות
נמצאת בבעלות חלקית
של ערבי שלא
נתן את הסכמתו
לחלוקה, כי היה
תמיד בארגנטינה. לכם
היה הכרח להעביר
את אבן הפינה
לצד צפון ואמנם עשיתי
זאת במו ידיי.
שם
הוחל בבנייה. התוצאה
מכל המו"מ הייתה
שהוקצבה והוגדרה משבצת
של 5,000 דונם
(כולל רזרבה של
1,000 דונם המיועדת
לשני המוסדות במידה
שיוכלו להוכיח ששטח
זה אמנם נחוץ להם)
וב-4,000 דונם למשק יבנה.
שטחים רבים שעובדו
על ידנו במשך
שנים רבות נשארו
מחוץ לתחום המשבצת.
הדבר ציער אותנו
מאד, אולם קיבלנו
סוף סוף משבצת
מרוכזת, סביב למחנה
שצורתו כמעט אידיאלית.
ריכוז השטחים, לעומת
הפיצול הקודם, אפשר לנו
לגשת לפיתוח שטחי
המשק, ניקוז ויישור.
אין ספק שזה
היה אחד הגורמים
הראשונים במעלה להצלחה
החקלאית. יחד עם
זאת קיבלנו כתוספת,
שטח של 1,000
דונם מעל הנורמה
המקובלת לגבי משקי
האיזור מלבד הרזרבה
של שני המוסדות.
החלוקה בין יבנה
ובין המוסדות נשארה
בינתיים פתוחה. רק
בתקופה מאוחרת יותר
הייתה חשיבות גם למספר היחידות המוכרות
לכל יישוב, כשהתכנון
החקלאי התקדם וזכויות
לגבי מכסות ייצור
ומכסות מים הוקצבו
לפי מספר יחידות מוכרות.
דרשנו
אז מהמוסדות להכיר ביבנה
כיישוב של 130
יחידות לפי 4,000
דונם מחולקים ל 30
דונם. וכך אמנם
סוכם ואושר באופן
רשמי. בשלב מאוחר
יותר בעת הפעלת
ועדות הסקר, התבססנו
על 130 היחידות
כנקודת מוצא ודרשנו
להגדיל כל יחידה
ל-40 דונם ואמנם
הדבר אושר בדו"ח
אותה ועדה. במשך
המו"מ שניהלנו עם
האחראים לתכנון החקלאי
(מר קליבנר עמי-עד,
ורה ויצמן וד"ר
קלומפוס), העלנו את
הדרישה לתכנן את אזורנו
לא לפי המתכונת
של משק שלחין
בלעדי עם יחידת קרקע קטנה,
אלא להקציב 60
דונם ליחידה עם
20 דונם שלחין
ו-40 דונם פלחה.
אמנם לא יכולנו
לדעת שכעבור תקופה
קצרה יהיו איזורים
רחבים שבהם פלחה
לא תבוא בחשבון ובהם
חייב לקום משק
אינטנסיבי מלא (פשוט לא
יכולנו לתאר לעצמנו משק
חקלאי מבלי שהפלחה
תתפוס בו מקום מרכזי).
אך עמדנו בדעה
זו כבודדים, והמתכננים
לא התייחסו אליה
ברצינות. חילקו את
האיזור למשבצות קטנות
מבלי להשאיר כל
רזרבה של קרקע.
עשר שנים מאוחר
יותר הודה מר עמי-עד,
כראש מחלקת התכנון
במשרד החקלאות, בשיחה
פרטית, שהוא לא שכח את
הוויכוח ההוא, ויותר
מכל דבר אחר,
הוא מצטער על כך שלא
קיבל את דעתנו. אך
את הנעשה אין
להשיב והשגיאות החמורות
שנעשו בתכנון החקלאי
בשלב המכריע של ההתנחלות,
תהיינה בעוכרי החקלאות,
במיוחד של החקלאות
המושבית, בו בזמן
שהמשק הקיבוצי תמיד
ימצא דרכים להתאים
את עצמו לתנאים
המשתנים.
שדות
שבנגב
היו
עדיין שטחים פנויים
במדינה - אם
גם לא באזורנו
אלא בנגב, לכן
הסתערו משקי הצפון
והמרכז כדי לקבל
את עיבודם עד
להעברתם למתיישבים הקבועים.
אולם הביקוש עלה על ההיצע.
הגדירו
אזורי השפעה ולנו
נקבעו שטחים שהיו
מיועדים להתיישבות ה"שרשרות" בכביש
סעד – באר-שבע. כבר ב-1950/51
עיבדנו שם כ-3,000
דונם וב-1952/53 -
4,000 דונם. אחרי כן הגענו
להסדר עם המושב "שלווה" באיזור
לכיש על עיבוד
משותף של שטחיהם.
העולים החדשים היו
בלתי מנוסים והשיתוף
הזה בא על מנת
להדריך אותם בחקלאות
וארגון עבודה. התפתחו
יחסי חברות כנים.
המתיישבים החדשים התמסרו
לעבודה וכאשר קיבלו,
את כל השטחים
לידיהם, כעבור שנים
אחדות, עם ביטול השותפות, הם
ידעו להקים משקים
פורחים ולהתקיים מעמל
כפיהם. ככל שהצטערנו
לוותר על עיבוד
השטחים האלה, סיכמנו
את העבודה המשותפת
בסיפוק רב. הייתה
זו תרומה חשובה בקליטת עולים החדשים.
עיבוד
שטחים גדולים, מרוחקים
מהבית, באזורים שונים,
היווה משימה קשה
במיוחד כאשר רוב
השטחים היו באיזור
שחון ופגיע על
ידי הבצורת. חברים
ותיקים יחד עם
צעירים מ"גרעין עציון"
שזה מקרוב באו
למשק והצטרפו לצוות
עובדי ענף הפלחה,
ידעו להתגבר על כל
הקשיים הארגוניים והמקצועיים.
ואמנם שטחי יבנה בנגב
בלטו בהצלחתם בדרך
כלל ונתנו יבולים יפים.
שדות הנגב תרמו
רבות לרווחיות המשקים
ולקליטת "גרעין עציון"
ולגיבושו.
ב-1955/56
הגענו ל-7,000 דונם
פלחה בנגב ובלכיש.
היו אלה שנות
ההתפשטות הרחבות ביותר.
יחד עם שטחי
יבנה עיבדנו אז
12,000 דונם. מאז
החלה ירידה. לאט
לאט היה עלינו
להחזיר את השטחים
לחברת "דגנים בנגב"
שקיבלה לידיה את
עיבוד השטחים האלה, לטובת
המתיישבים החדשים. עם
קציר התבואה ב-1961
החזרנו את השטחים
האחרונים שהחזקנו בנגב
ושוב היה עלינו
להצטמצם במשבצת שלנו
ביבנה. בד בבד
חלה אז התקדמות
בהרחבת שטחי ההשקיה
עם הפעלת באר
ג'. בכל זאת
הרגשנו שהמסגרת הזאת
קטנה מדי. מספר
החברים הגיע אז
כבר ל-250. הקצבת
המים הייתה מצומצמת.
שטחי המזרע היו קטנים,
כי לא מצאנו
בתוך המשבצת אדמות
המתאימות לפרדס. המוסדות
החינוכיים (ישיבת כרם-ביבנה
וגבעת-ושינגטון) החלו להתפתח
ולהגדיל את שטח
הבנייה שלהם. התחלנו
להרגיש את השפעת
הפיתוח באיזור. נמתחו
קווי חשמל ארציים,
תוכנן כביש ארצי
(שנסלל ב-1965), חברת 'מקורות'
קדחה בארות לאורך
המוביל הארצי החוצה
את שטחי יבנה,
וכן תוכננה מסילת
ברזל מאשדוד לירושלים
לאורך הוואדי בגבול
הדרומי של המשבצת
הקטנה והמצומצמת עוד
יותר. באותו הזמן
מינה שר החקלאות
דאז (משה דיין)
ועדת סקר והוטל
עליה לבדוק את
המצב העובדתי בכל
המשקים, את היש
ואת החסר להשלמתם,
בהתאם לתכנון ובהתאם לבעיות
המיוחדות של כל
מקום ומקום. בין
היתר היה מתפקידה
גם להציע הצעה
כיצד להשתמש ברזרבות
הקרקע המעטות שעדיין
היו בידי המדינה,
לטובת המקופחים ביותר.
ועדה זו עמדה
תחת השפעה מתמדת של
תנועת המושבים והסוכנות,
משום כך הניחו
רוב חבריה שהדאגה
העיקרית מגיעה להתיישבות
הצעירה (שהייתה רובה
ככולה מושבית). אותנו
עניינה במיוחד תוספת
קרקע, כי אמצעי
ייצור אחרים כגון
הקצבת מים ממילא
יקבעו כללים אחידים
לכל איזור ותקציבים
מיוחדים לא יהיו
צפויים להתיישבות ותיקה.
סקר שנערך בכל
משקי האיזור בהשתתפותנו
הוכיח שיבנה הייתה
אחד המעטים שבהם האוכלוסייה המתוכננת
יושבת על קרקע.
כלומר, כל היחידות
המתוכננות קיימות בפועל,
בו בזמן שברוב
המשקים מספר המשפחות
הקיימות בפועל לא
מגיע למספר המתוכנן. מאידך
יכולנו לשכנע את
הוועדה שיבנה היא
בין המשקים עם
יחידת הקרקע הקטנה
ביותר, לכן תביעתנו
לתוספת קרקע מוצדקת.
אולם כשהגענו לדיון
על ההצעות לחלק
את השטחים הפנויים,
התברר שהסוכנות כבר
שמה ידיה על כל
השטחים האלה וייעדה
אותם למושבים צעירים.
איש מחברי הוועדה
לא רצה להיכנס
למלחמה עם מנגנון
הסוכנות בגלל יבנה.
רק
כשכבר הגיע הרגע
האחרון להגשת הדו"ח
האזורי לשר ונציגנו
סירב לחתום עליו,
ניאותו לכלול בו
המלצה להגדיל את
יחידת הקרקע של יבנה
מ-30 דונם ל-40
דונם, ולייעד לה שטח
של 600 דונם
על יד אשקלון
ו-1,000 דונם על
יד מסמיה.
מאז
התנהל מו"מ ארוך
על מימוש המלצות
אלו ועבר שלבים
רבים. התברר שהשטח
ליד מסמיה אינו
פנוי. השטח ליד
אשקלון היה בבעלות
בלעדית של משרד
החקלאות (חוות זרעים),
משרד הפנים הגדיר
אותו כשטח חקלאי,
אולם שר החקלאות
הכריע שאין לייעד
שטח כה קרוב
לאיזור פיתוח עירוני
לחקלאות. במשך כל
שלבי המו"מ הייתה
מחלקת התכנון של
משרד החקלאות לצידנו.
לא מיעוט הקרקע
הדאיג אותה שהרי ישנם
עוד משקים שטרם
הגיעו למכסה הסופית
של הקרקע לפי
התכנון. היא החשיבה
את העובדה שאין
במשבצת שטח מתאים
לפרדס. לעומת זאת
חסרונו של פרדס
לא גרם לנו
כאב ראש מיוחד,
אלא דווקא מיעוט
השטח לגידולי שדה.
אולם התאמנו את
עצמנו לתפישת המוסדות,
ובמו"מ שמנו את
הדגש על הדרישה
להמציא לנו שטח
ראוי לפרדס, הסכמנו
לקבל אותו עד
למרחק של 30
ק"מ מהמשק.
בחנו
את כל האפשרויות
ולא מצאנו הצעה
ממשית. בסוף הציע
לנו משה דיין
(שר החקלאות דאז)
1,000 דונם ב"בשור" והפציר
בנו לקבל הצעה
נדיבה זו פן
נחמיץ את ההזדמנות
הזאת (100 ק"מ
מן הבית, מים על
חשבון מכסת המשק,
בלי ניסיון מקומי
על הצלחת פרדס
באיזור ההוא), דחינו
את ההצעה. הצעות
אחרות לא הגיעו,
פשוט לא היו.
עמדנו לסכם את כל הפרשה
הזאת בלא כלום
ולהשלים עם המציאות.
חוות
מגל
כששמענו
שחוות מגל (חווה
פרטית) בקרבת המשק
עומדת למכירה, הבינונו
שזאת ההזדמנות האחרונה,
אולי גם הטובה ביותר
ונכנסנו למו"מ. התברר
שהצעה זו ריאלית,
אם כי יקרה,
ועל המשק לעשות
מאמץ עילאי לרכוש
אותה. בזמן ההוא
היה מצבנו הכספי
נוח למדי. עמדנו
בשלב של מכירת מפעל
הציפוי והכספים המושקעים
בו עמדו להשתחרר.
ועדת המשק והאסיפה
קיימו ישיבות רבות.
לא היה קל
לשכנע את החברים
שכדאי וכדאי לרכוש
את החווה וזכויות
המים שלה, החברים
חששו שנסתבך מבחינה
כספית ונאלץ לצמצם
השקעות צרכניות, שלא
נצליח להשתלט על
הרחבה זאת של
המשק מבחינה ארגונית,
ומבחינת כוח אדם,
שטיב השטחים פחות
מבינוני (המציאות הוכיחה
שהחששות לא התאמתו). לבסוף
הגענו לפשרה, לפיה
נרכוש את חוות "מגל" עם
שותף, כך שחלקנו
יכלול לא יותר
מ-1,000 דונם ובתוכם
כ-500 דונם ראויים
לפרדס. מעניין היה שבמשך
התקופה הארוכה של
המאבק על תוספת
קרקע ושל חוסר
פרדס, נקלטה בתודעת
חברים רבים המחשבה
שזוהי באמת השאלה
הקובעת והעיקרית. התנאים
שנקבעו על ידי
האסיפה הכבידו מאד על המו"מ,
אבל עלה בידנו
למצוא את השותף
הנכסף.
הגענו
להסכם עם חברת
"רסקו", על קנייה
משותפת וחלוקה בשלב
מאוחר יותר. גם
עם הבעלים הייתה
פרשה ארוכה ומייגעת
של התדיינות. באוגוסט
1965 נחתמו החוזים, לפיכך
קיבלה יבנה 1,000
דונם ו-380,000 מ"ק זכויות מים
ו-240 דונם אדמה
פרטית בתוך תחום
החווה שסופחה לחלק
של "רסקו". כל צד שילם
50%. יבנה במזומן,
"רסקו" בשטרות עם
הצמדה. על "רסקו" היה
להשתתף ב-50% מהוצאות
הפיתוח כגון: יישור,
ניקוז, סדרי מים
ודרכים. לפני כן
ביקשנו את הסכמת
שר החקלאות (חיים
גבתי) לעסקה בלתי
רגילה זו שדוגמתה
טרם נעשתה, אם
גם מבחינה פורמאלית
לא היינו זקוקים
להסכמתו - לא היה תקדים
בתולדות ההתיישבות העובדת
שמשק קנה לעצמו
קרקע וזכויות מים.
גבתי נתן הסכמתו
והבטיח לעזור בכל
הסידורים הפורמאליים, אחרי
שהוכח שתוספת זו
אינה חורגת מזכויותינו
לפני התכנון, אך
לא היה מוכן
להבטיח עזרה במימון
מעבר למגיע על פי כללי
תקציב הפיתוח. היינו
מוכנים לעמדה זו,
אך לא ויתרנו
על הגשת תביעה
להשתתפות במימון במועד
מאוחר יותר. מכל
מקום הייתה הסכמה
להעביר את 1,000
הדונמים למשבצת הקבועה
של המשק, אחרי ביצוע
החלוקה בינינו ובין
"רסקו". עם רכישת
"מגל" יש ברשותנו
מלוא מכסת הקרקע,
אף לפי התכנון
של 40 דונם
ליחידה. לכן אין
לצפות עוד לכל תוספת
ומה גם שלמעשה
אין בכל האיזור
אדמות פנויות.
אברהם הרץ 'מבית', ערב
שבת חנוכה תשל"ב |
