1972,    30   שנות    התיישבות    ביבנה  / אברהם הרץ – "מבית" חנוכה תשל"ב

חלום   העלייה   לגליל

הלבטים  שליוו  את  שאלת  ההתיישבות  נמשכו  זמן  רב.  הם  החלו  למעשה  עם  הבירורים  בשאלת  העלייה  לטירת-צבי  בשנת  1936 .   חלק  מחברי  הקבוצה  הצטרף  אז  לגרעין  ההתיישבותי  החדש  שהתגבש  מקבוצת  שח"ל  ופלוגת  העבודה  בכפר  יעבץ  ועזב  אותנו  עם  ייסוד  טירת-צבי.  בשעתו  ראינו  ייעוד  תנועתי  להישאר  בפתח-תקווה,  במרכז  הארץ,  ולא  לרכז  את  כל  העתודה  האנושית  וכל הפוטנציאל  היישובי  של  הקה"ד  להקמת  נקודה  חדשה  בפינה  נידחת  של  הארץ.  חששנו  לאבד  כל  השפעה  על  ענייני  התנועה.  אולם  אחרי העלייה  לטירת-צבי  ב – 1937   ואחרי  העלייה  של  גרעין  הנוער  (שנוצר  בקבוצת  רודגס  מחברת  הנוער  הראשונה)  לשדה  אליהו  ב – 1938,  הבינונו  שלאור  המצב  החדש  לא  נוכל  להישאר  במקום. 

 ברודגס  לא  היה  לנו  בסיס  כלכלי  ולא  קרקעי.  350  הדונם  של  חברת  סלבנדי,  אפילו  אם  היו  טובים  מבחינה  חקלאית  (והם  היו  גרועים)  לא  היו  יכולים  בשום  פנים,  להיות  בסיס  להקמת  יישוב  של  קבע.  במשך  תקופה  ממושכת  ניהלנו  משא-ומתן  עם  הקק"ל  על  רכישת  שטח  של  לפחות  1,000  דונם  מאדמת  נזלה,  על  יד  ראש-העין.   הבעלים  הערביים  היו  מוכנים  למכור,  גם  אם  בעקיפין,  מפחד  טרור  של  הוועד  הערבי  העליון.  אך  לא  יכולנו  להשתוות  על  המחיר.  הקק"ל  קבעה  כמקסימום  המותר  לשלם  40  ל"י  לדונם,  בכדי  לא  לקלקל  את  מחיר  הקרקעות  בשוק.  ואמנם  הצלחנו  לגייס  חלק  ניכר  מהסכום  על-ידי  חוג  ידידים  באיטליה  תמורת  הבטחה,  לקרוא  לקבוצה:  "קבוצת  מרגלית",  ע"ש  הרב  מרגלית  ז"ל.  אלא  שהערבים  תבעו  מחיר  גבוה  יותר  והמשא-ומתן  נכשל.  בכך  אפסה  התקווה  להתיישב  בסביבות  פתח-תקווה.

עם   פרוץ  מלחמת  העולם,  נשתתקו  לזמן  מה  כל  הפעולות  הקשורות  להתיישבות  חדשה.  היישוב  והמוסדות  היו  עסוקים  וטרודים  בבעיות  חמורות  אחרות.  לאחר  חודשים  אחדים  התחלנו  לעורר  את  השאלה  מחדש.  הרי  התיישבות  חדשה,  היאחזות  בחבלי  ארץ  חדשים  והרחבת  גבולות  היישוב  היו  גם  אז,  כמו  תמיד,  הדרכים  העיקריות  לקידום  המפעל  הציוני  והכנה  ביטחונית  ופוליטית  לקראת  הבאות.

קבוצת  רודגס  נחשבה  אז  כגוף  ותיק  ראוי  ומתאים  להיות  מועמד  להתיישבות.  הועלו  הצעות  מהצעות  שונות, כגון  שטח  על-יד המושב  "מרץ",  בגבול  המזרחי  של  עמק  חפר,  שטח  מסוים  בסביבת  תל-נוף  ועוד,  אבל  כולם  התבררו  כלא  מתאימים  או  לא  ריאליים.  ההצעה  הראשונה  שהייתה  נראית  מעשית,  הייתה  להתיישב  באיזור  החולה,  באשר  זמן  קצר לפני  כן  1936-37  -  נמסרה  הקונצסיה  לייבוש  למוסדות  היישוב.

אמנם  לא  נעשה  עד  אז  כל  צעד  לביצוע  הייבוש  ואפילו  תוכניות  לא  היו,  אך  היה  זה  איזור  חדש,  רחב  ידיים  וכל  פעולה  התיישבותית  הייתה  מותנית  בהימצאותם  של  מתיישבים  במקום.

לכבוד יום  הולדתו  ה-80  של  אוסישקין  החליט  הדירקטוריון  של  הקק"ל  להקים מפעל  התיישבותי  על  שמו  של  אוסישקין.  לשם  כך  נקבע  איזור  החולה  כ"מצודת  אוסישקין",  בה  תקבל  כל  אחת  מן  התנועות  ההתיישבותיות  (קיבוצים  ומושבים)  נקודה.  רודגס  נקבעה  כמועמדת  של  הקה"ד  ל"מצודת  אוסישקין".   ואמנם,  למרות  שהאיזור  היה  נגוע  בקדחת,  הוא  קרץ  לכל  המועמדים  הפוטנציאלים  מכל  הזרמים  וכבר  התחיל  מאבק,  מי  יעלה  ואיזו  נקודה  מגיעה  לכל  זרם.  אחרי  מו"מ  ממושך  קיבלנו  את  הסכמת  המוסדות  לסייר  באיזור  ולנסות  לאתר  שטח  הנראה  לנו  ולהם. 

הרכבנו  משלחת  בה  השתתפו  מלבד  לכמה  חברי  רודגס:  יוסף  ליטווק  מטירת-צבי,  שהיה  בקי  מאין  כמוהו  בכל  עניני  הקרקעות  והכיר  כל  כפר  ערבי,  כל  ואדי  וכל  שבט  בדואי.  מיכאל  חזני  מטעם  המרכז  החקלאי  של  הפוהמ"ז  ונחמני  בא-כוח  קק"ל  באיזור.  אחרי  הכנות  דחופות  נפגשנו  במטולה  ומשם,  רכובים על  סוסים,  ערכנו  סיורים  במשך  3  ימים.  ואכן  הוקסמנו  מיפי-הנוף,  משפע  המים,  מן  השטחים  הנרחבים  לאורך  גבולות  הביצה.  איזור  מסוים  הנקרא  "נעמה"  -  אשר  יותר מאוחר  הוקם  עליו  כפר  בלום  -  היה  נראה  כמתאים  ביותר,  באשר  הוא  הקיף  שטח  מישורי  גדול  לאורך  אפיק  הירדן.  הערבים  גידלו  בו  במשך  תקופה  ארוכה  שני  גידולים  בשנה  -  חיטה  ותירס,  ובחלקות  שבהן  היו  מי  תהום  גבוהים  יותר,  אורז.

גאולת  "יבנה  העתיקה"

המו"מ  עם  המוסדות  המיישבים  התקדם  ומועמדותה  של  "רודגס"  ל"מצודת  אוסשקין"  אושרה.  יחד  עם  זה כבר  החלה  הקבוצה  בהכנות  של  ממש  לקראת  התיישבות  בגליל,    בשליחת  חברים  לשם  השתלמות  חקלאית  במשקי  הסביבה.

אבל  לפני  קביעה  סופית  של  מקומנו  בעמק  החולה,  פנה  אלינו  אוסישקין  בהצעה   אחרת:  לעלות  ליבנה.  קק"ל  השתדלה  לגאול  ולרכז  את  השטחים.  מנחם  אוסישקין,  ראש  הקק"ל.  היה  נאמן  ל"קרן  גוץ",  עיזבון  של  יהודי  רוסי,  אשר  הגה  את  הרעיון  להחזיר  עטרת  יבנה  העתיקה  ליושנה.  אולם  כל  האיזור   היה  ערבי  מובהק,  בין  הכפרים הגדולים:  יבנה,  בשיט,  ברקה  וסוכריר  (מקום  בו  השתדלה  ממשלת  המנדט  ליישב  את  השבט  הבדואי  אבוסביר).  היישובים  היהודיים:  גדרה  ממזרח  ובאר  טוביה  מדרום,  היו  מרוחקים,  והמושבה  גן-יבנה  התרוקנה  בעת  המלחמה  כמעט  לגמרי  מיושביה  כתוצאה  מן  הניתוק  מחו"ל  שלא  אפשר  להמשיך  בעיבוד  הפרדסים  שנטעו  שם  בשביל  בעלי  הון  אמריקאים.

...(ע'  94  למטה  ?)

למימוש הרעיון  להקים  ישיבה  במקום  קדם  הצורך  בהקמת  יישוב  דתי,  וקבוצת  רודגס  הייתה  אז  המועמדת  היחידה  שבאה  בחשבון.  בסיורנו  באיזור  התקשינו  למצוא  את  המקום  המיועד  להתיישבות  הקבוצה,  כי  לא  הייתה  שום  נקודת  אחיזה.  לא  כביש,  לא  בית, לא   עץ  ולא  באר.  יצאנו  מגן-יבנה  צפונה,  אך  כל  השטח  היה  נראה  כמעט  אחיד  בטיב  הקרקע  ובמבנה  הטופוגרפי.

עלי  להודות,  שאחר  שובי  מאיזור  החולה  לא  התלהבתי  מאיזור  יבנה  החד-גוני,  כמויות  הגשמים  באיזור  היו  לפי  המידע  -  400  מ"מ  לערך.  דבר  שהיה  נראה  לנו  מועט  לגידולי  פלחה,  ועל  שטחי שלחין  גדולים  לא  יכולנו  אז לחשוב.  לגידולי  ירקות  הייתה  נראית  לנו  האדמה  הכבדה  לא  מתאימה.

בדיונים  הרבים  שהתקיימו  במוסדות  ובאסיפות  הקבוצה,  גברו  אז  החברים  שצידדו  בעד  העלייה  ליבנה.  הנימוקים  העיקריים  היו:  מצד  אחד  ריחוק  איזור  החולה  והפרספקטיבה  שתהליכי  ההתיישבות  יארכו  זמן  ממושך  עקב  הכשרת  הקרקע,  תנאי  המלחמה  וכד'.

ביבנה  יכולנו  לגשת  מיד  לעיבוד  השטחים  -  שטחי  קק"ל  היו  כבר  בעיבוד  זמני  של  גבעת-ברנר  ונען,  וכן  היו  סיכויים  מעשיים  שביבנה  יוכל  לקום  גוש  התיישבותי  של  הקיבוץ-הדתי,  מה  שלא  ניתן  היה  לבצע  בחולה.  עם  ההחלטה  הסופית  של  הקבוצה  ואישור  המוסדות,  השתתק  הויכוח,  וכל  הכוחות  נרתמו  למשימה  הגדולה.  פלוגה  קטנה  עם  טרקטור  "קטרפילר  22",  שרכשנו  שנתיים  לפני  כן  לצורכי  עבודות  חוץ  בפתח-תקווה  ומעט  כלים  חקלאיים,  יצאה  והתמקמה  בצריפי  לוין  הרעועים  בגבול  הצפוני  של  גן-יבנה.  בשנה  זו,  1940,  עיבדנו  את  השטחים  בשותפות  עם  הקיבוצים  גבעת-ברנר  ונען  ועם גמר  העונה  קיבלנו  אותם  לידינו.  בבית  נעשו  בינתיים  כל  ההכנות  -  אחד  החברים  (שלמה  ו.)  אימן  בחריצות  את חברי  הקבוצה  באימונים  המקובלים  של  ההגנה,  חברים  התחילו  ללמוד  ערבית,  התחלנו  להתעניין  בנושא  הפלחה,  הוחל  בריכוז  הציוד  ותכנון  ההעברה.  התברר  שגם  כאן  העניינים  לא  יכולים  להתקדם  במהירות.  חיסול  העניינים  ברודגס  המטופלת  ב-40  ילד,  השקועה  בחובות  כשלעצמה,  הייתה  משימה  קשה ומסובכת,  ובפרט  שהתקציב  המצומצם  לא  אפשר  אפילו  קיום  מינימאלי  של  אותם  החברים המעטים  שעברו  ליבנה.

הייתה  זאת  העלייה  הראשונה  על  הקרקע  אחרי  פרוץ  המלחמה,  ואחרי  הפסקה  בפעילות  ההתיישבותית.  למחלקת  ההתיישבות  לא  הייתה  כל  נורמה  לתקציב,  ואפילו  הייתה  נורמה,  לא  היה  כסף.  מחלקת  ההתיישבות

.....  (ע'  95  למטה)

כ-3,000  ל"י,  ובדרך  זו  הורכב  תקציב  התיישבות  ראשון  בסך  9.000  ל"י  שהיה  בערך  40%

  מהתקציבים  המקובלים  להתיישבות  שלפני  המלחמה.  עברו  שנתיים,  עד  סוף  1940,  עד  שיכולנו  להוציא  את  הסכום  הזה.  תכנון  ההתיישבות  מטעם  מחלקת  ההתיישבות  ומטעם  מחלקת  תכנון המשק  ברחובות  (קליבנד  עמי  -  עדי,  ורה  ויצמן,  ד"ר  קלומפוס)  היה  קפדני,  במגמה  לצמצום  הצרכים  למינימום.

הוזמנה  תוכנית  לנקודה  אצל  האדריכל  הידוע  ריכרד  קופמן,  שתכנן  בשעתו  את  כל  היישובים  -  לפי  שיטתו  -  שהיו  בה  אלמנטים  המשמשים  עד  היום  יסוד  לתכנון  קיבוצי.  כ-80  דונם  (היום  280 דונם)  הוקצבו  לאיזור  המגורים,  אבל חלק  מהשטח  היה  עדיין  בידי  הערבים,  90  ד'  (היום  220  דונם)  לאיזור  המשק.  היקף  זה  של  המחנה  היה  נראה  לנו  אז  דמיוני.  ברודגס  כלל  המחנה  על  כל  חלקיו  כ-30  דונם  וס"ה  השטחים  שעמדו  כעת  לרשותנו  הגיע  בקושי  ל-350  דונם.  ואמנם  עברו  שנים  רבות  עד  שמלאנו  את  המרחב  הזה.  במלחמת  העצמאות כבר   נוצל  חלק   ניכר  משטחי  המחנה  לגידולי  ירקות  ומספוא.

בתחילת  1942  עמדו  לרשתנו:

בניני  ציבור:   חדר  אוכל  שהוקם  מצריף  אריזה  שפרקנו  בפרדס  בהרצלייה,  והורחב  במשך

                       השנים  כמה  פעמים,  שימש  גם  כבית  כנסת.                                               

                       צריף למחסן  בגדים  וצריף  פח  למכבסה.

                      שירותים ומקלחת  ציבורית  (מים קרים).

                      מגדל  מים.   

בניני  מגורים:  6  בתי  מגורים,  4  חדרים  בכל  אחד  (3X4  מטר  בלי  שירותים  ועל  יסוד  עשוי 

                          חגורת  בטון).

3         צריפי  מגורים  שהועברו  מרודגס.

                         1     בית  ילדים  (בית  סוכנות).

                         1    צריף  למטבח  ילדים.

                         1    בית  ילדים  -  לא  במסגרת  התקציב  -  מתנת  נשי  מזרחי  (בית  גוטספילד).

במשק:          באר  א'  עם  מנוע  דיזל  (80  מ"ק)

                      רשת  השקיה  לפי  שיטת  סקינר  ל-100  ונם'.

                      סככת  המוסך  ומחסן  אספקה.

                      רפת  חליבה  .

                     סככה  לפרות  ועגלות  ל-60  ראש.

                     מתבן   (בינתיים  התמוטט).

                     אורווה  ל-12  פרדות.

                     בית  אימון  -  בטונדה  שהועברה  מרודגס.

                     מספר  לולים  קטנים  שהועברו  מרודגס  וחוברו  במועד  מאוחר  יותר  ל"גוש

                     החיבורים".

                     גדר  ביטחון  שהקיפה  את  כל  המחנה.

ציוד  חקלאי :  1  סוס  שמירה,  4  פרדות  בנוסף  ל-4  שהועברו  מרודגס.

                          מכונות  חקלאיות,  בעיקר  לפרדות.  כגון:  טורית,  מכבש.

                          הון  חוזר  לקניית  זרעים  וזבל  כימי.

לא  רק  כסף  היה  חסר,  היה  קשה  להשיג  חומרים,  כתוצאה  משיבוש  דרכי  התחבורה  במלחמה.  משתי  הסיבות  האלה  עשינו  מאמצים  גדולים  להעביר  מרודגס  את  כל  אשר  היה  ניתן  לפרק.  כל מטר  צינור  שיכולנו  להוציא  מהאדמה  שם  ולהעבירו,  פירושו  היה הרחבת  המשק.  אפילו  את  ריצפת  הבטון  של  הצריפים  שברנו  והעברנו  ליבנה  בכדי לעשותם  מחדש  ריצפות  בצריפים.  המשק  תוכנן  ל-60  יחידות.  לא  הייתה  כל  מחשבה  להגיע  ליותר,  מכל  מקום  תוכנית  הנקודה  לא  התחשבה  באפשרות  כזו  (הדבר  הזה  גרם  במועד מאוחר  יותר  ועד  היום  סיבוכים  מרובים  בהשלמת  תוכנית  מתאר  בנין  ערים).

לא  הייתה  כל  תוכנית  אב  לפיתוח  המשק.  הענף  העיקרי  היה  הפלחה,  על  2,500  דונם,  ועל  התקווה  שבמרוצת  הזמן  נוכל  לקנות  מהערבים  שטחים  נוספים  להגדלת  מכסת  הקרקע  ולרכזה,  כי  שטחים  אלה  היו  מפוצלים  לחלקות  קטנות  מגן-יבנה  עד  לכפר  יבנה  ובמעורב  עם  שטחים  של השכנים הערבים.

בצפון  המשק  היו  חלקות  שקראנו  להן  "מגבות",  אורכן יותר  מק"מ  ורוחבן  לפעמים לא  יותר  מ-10  מטר.

רפת:   צריך  היה  להגיע  ל-60  חולבות,  ואמנם  התחלנו  עם  15  ראש  (גם  הן  הועברו  מרודגס)  ועד  מלחמת  השיחרור  הצלחנו  להגדיל  את  מספרן  ל-48.

לול:   בו  התמחינו  כבר  ברודגס,  התחלנו  עם  900  מטילות  -  לפי  השיטה  דאז  -  בלולים  קטנים  -  וכן  מדגרה  ל-3,000  ביצה.

שטחי  שלחין:   היו  מיועדים  בעיקר  למספוא  ולירקות.  ב-1942  -  הקיף  ענף  הירקות  -  100  דונם.  אל  נשכח  את  ענף  הכוורת  שבו  טיפל  גצל  במסירות  -  היו  לנו  39  נחילים,  הענף  התקיים  עד  1944  בהיקף  זה.

ענפי  מלאכה:  מסגריה  ונגריה  שבהן  עסקנו  כבר  ברודגס,  בעיקר  לעבודת  חוץ,  לא  יכולנו  להעביר  לפי  שעה,  כי לא  היה  חיבור לרשת  החשמל  של  רוטנברג.  כי  לצורכי  המלחמה  הקפיא  הצבא  הבריטי  את  כל  מלאי  חומרי  החשמל,  והיה  צורך  ברישיון  מיוחד  להתקנת קווים  חדשים.  רק  ב-1943  הצלחנו,  על ידי  התערבותו של  הרמן  שטרוק  ז"ל,  שהיו  לו  קשרים  מצוינים  עם  השלטונות,  לקבל  רישיון  להתקנת  הקו  שחיבר  את  המשק  לרשת  הארצית.  היה  זה  אחד  הצעדים  החשובים  לקידום  המשק,  רק  אז  יכולנו  להחליף  את מנוע  הדיזל  של  באר  א'  למנוע  חשמלי  ורק  אז  יכולנו  להעביר  את  בית  המלאכה  ובית  הקירור  מרודגס.

עם הפעלת  הבאר,  מתיחת  גדר  ביטחון  סביב  לכל  שטח  המחנה  שהיה  ריק  עדיין  ברובו, הוחלט  לעזוב  את  צריפי  לוין,  לעלות  למקום  ולגשת  להעברת  הקבוצה  מרודגס.  השיכון  היה  ארעי,  אוהלים,  מבני  משק  בלתי  גמורים  והמצאה מקורית:  בתי  קש.  אך לפנינו אופקים  חדשים  ומשימה  גדולה:  באמצע  מלחמת  העולם  כשההדים  הראשונים  של  השואה  כבר  הגיעו  אלינו,  כשהמזרח  התיכון  היה  עדיין  בזירת  ההכרעות  הצבאיות  והפוליטיות  -  להקים  יישוב  עברי-דתי.  הצעד  הראשון  לכיבוש  איזור  נוסף  להתיישבות,  ולגוש-דתי  גדול.  אף  על  פי  שהיינו לפי  שעה נקודה  בודדת  -  באיזור  ערבי  טהור,  למרות  ששטח  המחנה  היה  כמעט  ריק  והתחלת המשק  צנועה  ביותר,  אפפה  אותנו  אווירה  של  חדוות  יצירה  של  משק  חקלאי  ושל יישוב  קבע.

התפתחות  המשק  החקלאי

ניסיון  חקלאי  רב  לא עמד  לרשותנו,  מדריכים  היו  רק  מעטים  וידיעותיהם  לא  עלו  בהרבה  על  ידיעותינו,  כאשר  לנגד  עינינו  הדוקטרינה  הקלאסית  של  המשק  המעורב,  והבעיות  המיוחדות  של  האיזור,  שהיה  עלינו  ללמוד.  התפתחות  המשק  הייתה  בתיאום  מתמיד  עם  תנאים  הכלכליים,  המדיניים  והטכנולוגיים  שהשתנו  במהירות.

בהתאם  למקובל,  המשק  היה  צריך  להתבסס  בעיקר  על  פלחה,  רפת,  מספוא,  שלחין,  ירקות,  כרם  ולול  לגהורן.  היום  לפנינו  תמונה  אחרת לגמרי:

הפלחה  נעלמה כמעט,  וכן  ענף  הירקות.  הכרם  הולך  ומצטמצם  וענפי  מטע אחרים  הוכנסו ומתפתחים  (זיתים,  תפוחים  ופרדס).  שטחי  השלחין  תפוסים  בעיקר  על ידי  גידולי  תעשייה  (במיוחד  כותנה)  והלול  התפתח  לענף  מרכזי  הכולל  שלוחות  טיפוח  ורבייה.  (גידול  בשר  והטלה  נשארו  רק  כתוצרת  לוואי).  במשך  השנים  עסקנו  בגידולים  רבים  כגון:  תירס  לגרעינים  (בעל  ושלחין),  קטניות  לזרעים,  חמניות,  תבלינים.  אפונה,  שעועית,  חריע,  מרעה  זרוע,  אספסת,  תירס  לירק  ולתחמיץ,  סתוויון,  סטריה,  תלתן,  כמעט כל  מיני  הירקות  -  מתפוחי-אדמה  ועד  לארטישוק.  מנטה,  אורז,  שומשום,  בוטנים  ופרחים,  במיוחד ורדים  וציפורן.  בענף  הפלחה  עבדנו  בשנים  הראשונות  בעיקר  עם  פרדות  והטרקטור  (22)  שגם  הוא  לא  היה   בתקן  התקציבי,  נשאר  עד  1944  היחידי.  ועד  סוף  מלחמת  השיחרור  הגיע  מספרם  ל-3,  מהם   9    -    נפט,  הגיע  ממנילה  מעודפי  הצבא  הבריטי,  מצויד  בגלגלי  ברזל  רחבים.

הנהגנו  מחזור  תלת-שנתי,  בניגוד  לערבים  שהחזיקו  במחזור  הדו-שנתי.  את  הפיצול  הרב  של  השטחים  עם  כל  הקשיים  הכרוכים  בכך,  קיבלנו  כעובדה  שאין  ביכולתנו  לשנותה.  היבולים  היו  נמוכים,  אך  עלו  בהדרגה  עם  השבחת  הקרקע  על  ידי  עיבוד  טוב,  מחזור  השמדת  עשבי  בר  (שכחנו  כבר  את  גזר  הבר  ואת החרדל,  שהוסיפו  גוון  עליז  אבל  בלתי  רצוי  לחד-גוניות  של  הנוף).  הכנסנו  זנים  טובים  יותר,  וגידולים  נוספים  -  שנה  שנה  התווספו  שטחים  נוספים  -  ועד  קום  המדינה  הגענו  ל-3,700  דונם.  עם  קום  המדינה  חל  שינוי  מהפכני  -  הערבים  ברחו.  עם  תום  המלחמה  היה  עלינו  לנצל  את  שדות  השעורה  הנרחבים  שהם  השאירו,  לקיים  מה  שנאמר  "שדות  שלא  זרעת  קצרנו"  עם  2  קומביינים  קטנים,  עד  ירידת  הגשמים.  לאחר  מכן  התחלנו  לעבד  שטחים  נטושים  ככל  שיכולנו,  בעזרת  הציוד  המצומצם  שעמד  לרשותנו.

השתלטנו  על  6,000  דונם.  אולם  ב-1950  כבר  נקבעה המשבצת  הסופית ל-5,000  דונם  כולל  השטחים  לשני  המוסדות  גבעת-ושינגטון  והישיבה,  והיה  עלינו  להחזיר  את  כל  השטחים  שמעבר  לתחום  למשקים  השכנים,  גם  מאלה  שעיבדנו  מיום  עלותנו  להתיישבות.  לא  קל  היה  לנו  להיפרד  משטחים  אלה,  שהפרינו  והבאנו  למצב  של  פוריות  ניכרת. 

בנגב  הבלתי  מאוכלס,  טרם  הוקמו  יישובים  והאפוטרופוס  על  הרכוש  הנטוש  העמיד  את  השטחים  האלה לרשות  המשקים  הוותיקים,  לפי  מפתח  מסוים.  שנה  שנה  התנהל  מו"מ  מחדש.  בשנת  1951  עיבדנו  שטח  ב"שרשרת" ואחרי  כן  ב"שלווה",  בשותפות  עם  המתיישבים  החדשים  -  לשם  הדרכתם  בחקלאות.

ב-1953  היו  לנו  5,000  דונם  וב-1955  -  7.000  דונם.  מאז  הצטמצם  גודל  השטחים  הנטושים  כי  המתיישבים  החדשים  התחילו  למלא  את  החלל.  ב-1959  נשארו  עוד  3,000  ד'  וב-1961  היה  עלינו למסור  גם  את  אלה  לחברת  "דגנים"  בנגב,  שקיבלה  לידיה  את  כל  השטחים  על  מנת  לעבד  אותם  למען  היישובים  החדשים.  שנים  אלה  של  עיבוד  פלחה  נרחבת  בנגב  מציינות  עבורנו  תקופה  חשובה  וחיובית,  ענף  זה  היווה  שטח  פעולה  הולם  לצעירים  מ"גרעין  עציון"  שהיו  הנושאים  העיקריים  של  משימה  זו.  על  אף  כמה  שנות  בצורת  שפקדו  את  האיזור,  האירה  לנו  ההצלחה  פנים.  ידע  מקצועי,  ניסיון  מצטבר  וכושר  ארגוני  תרמו  להצלחה  כלכלית.  למדנו  להפעיל  באופן  יעיל  כלים  חקלאיים  גדולים  ולהתאים  את  עצמנו  במהירות  לכל  החידושים  האגרוטכניים.  חשובה  הייתה  גם  יכולתנו  ביצירת  גרעיני  מספוא  עבור  הלול,  הגדול  באופן  יחסי,  בתקופה  של  קשיי  יבוא  מחו"ל  (מצוקת  המטבע  הזר  הייתה  גורם  משני  חשוב).

בשנת  1962  התרכזנו  במשבצת  שלנו.  המעבר  מהמרחב,  מהתלם  הארוך,  למסגרת  המצומצמת  לא  היה  קל.  בינתיים  חלה  התפתחות  באינטנסיפיקציה  והפלחה  -  הענף  המרכזי  במשק  -  נדחקה  לקרן  זווית.  לגידולי  בעל  יועדו  השטחים  שטרם  רושתו  ושטחים  מרושתים  נוצלו  בהתאם למחזור.  תפקידם  העיקרי  היה  ליצור  את  השחת  והתחמיץ  הדרושים  למשק.  עוד  זמן  רב  גידלנו  חמניות  שבהן  התמחינו  במיוחד  כגידול  לשוק,  אך  גם  גידול  זה  הלך  ונעלם.  התברר  שעל  אף  הגדלה  מתמדת  של  הרפת  ועל  אף  הגדלה  מתמדת  של  גידולי  השלחין,  מצליחה  הפלחה  על ידי  הגדלת  היבולים,  ליצור  לא רק  את  המספוא  הדרוש,  אלא  להשאיר  עוד  כמות  ניכרת  למכירה  לכל  השנה.  כך  נשארו  גידולי  הבעל  מקור  חשוב  להספקת  צורכי  המשק  והוסיפו  תרומה  ניכרת  לרווחיותו.

הרפת:  התחלנו  עם  23  חולבות.  עבורן  בנינו  סככה  לפי  תוכנית  הסוכנות  (60  ראש,  כולל  גידול)  ורפת  חליבה  לחליבת  ידיים,  שיטה  זו  הייתה  חדשה.  הביצוע  היה  לקוי,  הפרות  שקעו  בבוץ  והיה  קשה  להגיע  לשם  עם  מספוא.  לכן  ב-1946   הוחלט  לבנות  רפת  עמדות  וכן  עברנו  לחליבה  במכונה  ניידת.  עד  1947  גדל  העדר  ל-58  חולבות,  וממוצע  תנובת  החלב  הגיע  ל-4770  ליטר.  בכך  הייתה  לנו  אחת  הרפתות  הטובות  בתקופה  ההיא.

מלחמת  השחרור  הביאה  שואה  על  הענף.  בהפצצות  הראשונות  נהרגו  ונפגעו  פרות  רבות.  הוחלט  לפנות  את  הפרות  מהמקום.  העברנו  את  העדר  לרפתות  ריקות  בכפר-פינס,  מבלי  שיכולנו  לטפל  בהן  בעצמנו  וזה  הביא  למחלות  כגון:  דלקת  עטינים,  הפלות  וקשיי  התעברות.  כתוצאה  מזה  הייתה  ירידה  תלולה  בתנובת  החלב.  אחרי החזרת  הפרות,  עם  תום  המלחמה,  ירדה  תנובת  החלב  ל-3,200  ליטר  ורק  החל  מ-1953  חלה  שוב  עלייה  איטית  אבל  בטוחה,  שנמשכה  עד  היום  שבו  עברנו  את  ה-6,000  ליטר.  עם  הצורך  להגדיל  את  הרפת  חזרנו  לשיטת  הסככה  בתוספת  ביתן  חליבה.  עד  1963  נשאר  גודל  העדר  סטטי,  כ-100  -  120  פרות.  הייתה  זאת  מצד  אחד  תוצאה  מהסלקציה  החזקה,  הדרושה  על  מנת  להעלות  את  תנובת  הפרות,  וכן עקב  קשיים  לרכז  צוות  עובדים  ורווחיות  בלתי  מספיקה.  ומאידך  תוצאה  של  התכנון  הארצי  שקבע לנו פרה  אחת  ליחידה  חקלאית,  ואחרי כן מכסות  שיווק  חלב  של  600,000  ליטר.  לפי  מגמות  התכנון  -  להבטיח  למושבים  החדשים  פרות.  הוכרז  על  חיסול הרפתות  הפרטיות  ועל  הקפאת  הרפת הקיבוצית.  ב-1963  התברר  שתפוקת  החלב  הארצית  מפגרת  אחרי  התכנון,  ואז  נתנו  יד חופשית  לכל  המשקים  להגדיל  את  העדרים במגמה  לאשר  את  המציאות  כבסיס  לתכנון  חדש,  לכשיושג  שוב  איזון  בין  ייצור  לשיווק.  החלטנו אז  להגדיל  את  הרפת  שלנו  עד  ל-200  ראש.  לשם  כך  היה  נחוץ  להגדיל  את  המחלוב,  ולשנות  את  השיטה  ל"שדרת  דג",  ולבנות  סככה  נוספת.  בינתיים  השתנה  צוות  העובדים.  הרפת  הייתה  הענף  הראשון  שעבר  כולו לידי  בני  המשק.  ב-1966  הגענו  ליעד,  כלומר  ל-200  חולבות.  יחד  עם  הגדלת  העדר,  חלה  גם  הגדלת  התנובה,  מכסת  החלב  הוקפאה  מחדש  בשלב  זה  ב-125,000  ליטר.

מן  הראוי  לומר  גם  כמה  מילים  על  המספוא.  מיום  עלותנו  ועד  שנת  1962,  היה  קיים  ענף  מספוא  גדול  שסיפק  לרפת  את  המזון  העסיסי,  בהתאם  לדעה  הכללית  שיש  לספק  מקסימום  מזון  ירוק.  ענף  זה  תפס  חלק  ניכר  משטח  השלחין  והמים.  היום  מבוססת  הזנת  הרפת  על  תחמיצים  משדות  הפלחה,  על  סלק  בהמות,  קודקודי  סלק  סוכר,  קליפות  הדרים  ורודוס  שאנו מגדלים  על  מי  ביוב.בכדי  לציין  את  ההתקדמות  של  הענף  נשווה  את  הנתונים  של  1956/57  ו-1970/71:

מספר  פרות  חולבות                                        67    ראש                                     221    ראש

מספוא  לשלחין                                                 473   דונם                                   170    דונם

מספוא  לחולבות                                               7       דונם                                   0.8     דונם

תנובת  חלב  ממוצעת  לפרה                             4.896   ליטר                               6.331   ליטר

עבודה  ברפת  ובמספוא                                    3.200   יום                                 2.129    יום

הייתה  אפוא  הצדקה  מסוימת  לאמרה  ש"הפרה  היא  אויב  מספר  אחד  של  הכלכלה  הישראלית".  ההישגים  המקצועיים  הפכו  את  "האויב"  לגורם  מכובד,  הן  בכלכלה  והן  במשק.

לול:  אין  ביכולתי  במסגרת  זו  לתאר  את  שלבי  התפתחות  ענף  זה,  שהוא  היום  הלול  הגדול  ביותר  במשק  הקיבוצי.  גם  שומר  שנים  רבות  הישגים  ברמה  בין-לאומית  ומפותח  בכל  השלוחות  כגון:  טיפוח  גזעים  כבדים  וקלים,  רבייה  ודגירה  וגידול  בשר.

הלול  תופס  כ-50%  מהמשק  ויותר  בייצור.  חלקו  הגדול  בהשקעה,  בימי  עבודה  וברווח.  היקפו  והישגיו  מצביעים  על  קו  עולה  בלתי  פוסק   מ-800  מטילות  ב-1941  ל-100,000  כיום  ומדגירת  4,000  אפרוחים  לכ-3  מיליון.  אף על  פי  שידענו  תמיד,  שהגדלה  זו  של  ענף  רגיש,  כרוכה  בסיכון  גדול,  החלטנו  ללכת  בדרך  זו,  כי  סמכנו  ונשענו  על  צוות  חברים  בעלי ידע,  יכולת  ומסירות,  המלווים  את  הענף  מתחילתו  ועד  היום  הזה.  אליהם  התווספו  שנה  שנה  עובדים  חדשים,  כל  מתמחה  בשטח  שלו.  לנוכח  המגבלות  בפיתוח  המטעים  וענפי  החקלאות  האחרים,  מצאנו  תמורה  בפיתוח  הלול.  גם  הגישה  הכלכלית,  שהעדיפה  השקעות  חוזרות  מהר,  על  פני  השקעות  לתקופה  ארוכה,  הייתה  מתאימה  ללול.  עמדתנו  כמשווק  עצמאי  של  חומר  רבייה  אילצה  אותנו  מידי  פעם  להרחיב,  בכדי  שנוכל  לספק  את  הדרישות  לתוצרת  שלנו.  כל  עוד  הרחבה  זו  הייתה מבוססת  על  התקדמות  מקצועית  היא  נראתה  לנו  מוצדקת.

מבחינה  מסוימת  דומה  מבנה  הלול  שלנו  למפעל, יותר  מאשר  לענף חקלאי.  ענף  חקלאי  יכול  לכוון  את  היקף  הייצור  לפי  שיקולים  כלכליים  של  המשק  כולו.  אולם  מפעל  המתחרה  בשוק  למכירת  תוצרת,  חייב  לספק  כמידת  הדרישה,  אם  הוא  רוצה  להישאר  גורם  בשוק.

התברר  שהמגבלות  בהן  נתקל  הענף  כתוצאה  מהתכנון,  לא  עמדו  במבחן  המציאות,  והמכסות  שאושרו  לנו  ב-1966  עולות  בהרבה  על  המסגרת  שנקבעה  בשעת  התכנון.

כדאי  לציין  שאנו המשק  היחידי  שאינו  משווק  לאיגוד  משקי  רבייה  של  ההתיישבות  העובדת.  מלכתחילה  לא  יכולנו  להתאים  את  עצמנו  לשיטות  האיגוד  השואף  להשוות  את  הישגי  המשקים  ככל  האפשר.  מצד  אחד  אמנם  מבטיחה  שיטה  זו  חלוקה  צודקת  של  הייצור  והשיווק  בין  המשקים.  אבל  מאידך  היא  מגבילה  את  היוזמה  ואת  התחרות.  כל  כמה  שנים  ניהלנו  מו"מ  על  מנת  להצטרף.  בשנים  הראשונות,  כנאשמים  החוטאים  לעקרונות  הקואופרטיביים  וראויים  לעונש,  בשנים  האחרונות  כפרטנר  שווה  זכויות,  שאתו  מנסים  לבוא  לידי  הסכם.  אך  מאמצים  אלה  נכשלו, ענף הלול    

לא  יכול  היה בשום  אופן לקבל  עליו מגבלות  אדמיניסטרטיביות  מבחוץ.  עובדת  היותנו  עצמאיים  הייתה  עד  כה לטובת  הענף  כולו.  לא  מעט  יוזמה  וידע  מקצועי  שלנו  הביאו  תועלת  לענף  בכללותו  ודרבנו  אותו.  השפענו  על  פעולות  מועצת  הלול,  עד  ניסוח  חוק  הלול,  על  דרכי  הטיפוח  וקידום  הייצוא.  בספר  האורחים  של  הלול  נרשמו  עשרות  ואולי  מאות  לולנים  מארצות  רבות,  משלחות חקלאיות  וכלכליות  שהופנו  אלינו  על  ידי  משרד  החקלאות,  משרד  החוץ  ובעלי מקצוע  בארצות  שונות  שאתן  אנו  עומדים  בקשר.

מטעים:   ענף  המטעים שלנו  הוא  קטן  באופן  יחסי  למשקים  אחרים  באזורנו,  הדבר  נובע  מתנאי  המקום  הקשים  למטעים,  אדמה  כבדה  מאד,  שאינה  מתאימה  לפרדסים  אבל  גם  לא  ליתר  סוגי  המטעים,  קרבת  הים  והלחות  הגבוהה  של  האוויר  ועוד.  התחלנו  כמקובל  בכרם  -   הפרי  הקיצי  הבלעדי  בימים  ההם.  ב-1944  נטענו  חלקה  של  9  דונם,  עם  אוסף  של  זנים  שונים,  הכרם  גדל  עד  כ-100  דונם.  במשך  הזמן למדנו  שכדאי  לנטוע  רק  זנים  אפילים,  לכן  עקרנו  במשך  הזמן  את   הזנים  המוגדלים  והבינוניים.  עם  הצפת  השוק  בשפע  של  מיני  פירות,    ועליית  רמת  החיים,  סר  חינו  של  הפרי  הזה  בעיני  הלקוחות.  מחירו  הנמוך  מאפשר  בקושי  להגיע  לרווח  צנוע. על  אף  כל השכלולים  והייעולים  אכן  הולך  ויורד  היקף  הענף  הזה  בארץ  וגם  במשקנו.  קיימים  120  דונם  תפוחים,  גם  רווחיות ענף  זה  יורדת  עם  עודף  ההיצע.  אולם  אנו  מקווים  שנוכל  עדיין  לשמור  על  רווחים  מתקבלים  על  הדעת.

נטענו  180  דונם  כרם  זיתים,  בניגוד  למקובל  במשקי  הסביבה,  והנה  נוכחנו  שמטע  זה  עשוי  לתרום  לא  פחות לרווח  המשק  מכל  סוג  פירות  אחר.  אך  טרם  פתרנו  את  כל  הבעיות  המקצועיות,  במיוחד  הדברת  המזיקים  ומיכון  המסיק.

ניסינו  עד  מינים  שונים  כגון:  גויאבות  ורימונים,  שאמנם  הצליחו  מבחינה  כלכלית,  בגלל  המחיר  הנמוך וקשיי  השוק  (גם  ניסיון  גידול  אבוקדו  סיכמנו  בשלילה,  כי  התברר  שטיב  האדמה  וכן  תכולת  הכלור  במים  לא  מתאימים  להם).  

עם  רכישת  חוות  מגל  התווספו  לנו 125  דונם  פרדס  ואפשרות  לנטיעה  נוספת.  באם  לנצל  אפשרות  זו  -  נצטרך להחליט  לנוכח  ההשקעה  הגדולה  וירידת  הרווחיות  של  ענף  זה.

ענפי מלאכה:   שורשיהם  עוד  בהכשרת  הבח"ד  בגרמניה.  התנועה  ראתה  בהכשרה  החקלאית  הקולקטיבית  את  הדרך  הנאותה,  הכמעט  בלעדית,  להכנה  לחיי  קיבוץ,  אבל  לבח"ד  הצטרפו  חברים  בודדים,  במיוחד  בברלין,  שהתמחו  בענפי  מלאכה  שונים  וניצלו  את  האפשרויות  הטובות  להתמחות  כדי  להגיע  לדרגה  גבוהה  במקצועם.  בעלי מקצוע  טובים  היו  נדירים  מאד  בארץ  בזמן  ההוא.  כשהצטרפו  חברים  אלה  לקבוצה,  הוחל  בהקמת  נגריה  ומסגריה  לעבודת  חוץ,  במגמה  לחזק  ולהרחיב  את  הבסיס  הכלכלי  של  הקבוצה  מעבר  לתלות  ביום-עבודה  בפרדס.  כבר  בשנים  הראשונות  של  יבנה  ביצענו  עבודות  חוץ  בנגרות  ובמסגרות,  ורק  כשקצב  ההשקעות  במשק  גבר,  ויתרנו  על  עבודת  חוץ  והתרכזנו  בביצוע  העבודות  לצורכי  המשק  המרובים.  ענפי  מלאכה  נוספים  היו  האינסטלציה  (העוסקת  בכל  שטחי  ענף  זה,  מהנחת  קווי  המים  והביוב,  אינסטלציה  סניטארית,  קיטור,  מים  חמים  וכו')  חשמלאות  וצבעות  ובמידה  מצומצמת  גם  בנייה.  עד  היום  מתנהלים  ענפי  המלאכה  על  ידי  החברים  הוותיקים.  לענפי  המלאכה  חלק  חשוב  בבנין  המשק,  על  ידי  ביצוע  עצמאי  הגענו  לטיב  עבודה  מעולה,  ולהוזלה  ניכרת  (של  בערך  25%)  בהשקעות  ובחזקה,  וליוזמה  בפתרון  בעיות  טכניות  בייצור  ובשירותים.

ענפי  מלאכה  וכן  המוסך,  הם  גורם  חשוב  בקליטת  ילדי  המשק,  שיכלו  למצוא  בהם  שטח  פעולה  מתאים  לכישרונותיהם.  רק  לפני  שנים  מעטות  הגענו  להקמת  מבנים  רחבים  ומצוידים  כיאות  לענפי  המלאכה.