הפלת הספיטפייר בשדות יבנה/ אַלי גרוסמן* היה כמעט 4 אחה"צ כשנכנסתי לחדר האוכל, שהיה מלא עד אפס מקום והומה. היה זמן ארוחת ארבע! ישבתי ליד אחד השולחנות ומזגתי לעצמי כוס תה. היו עוגיות ובחרתי באחת מהן והתחלתי לאכול.
היה יום יפה ורוח נעימה נשבה בחוץ, שרק הוסיפה לתענוג של התה המהביל והעוגיה הטעימה.
התאריך: 24 למאי 1948, ורק לפני זמן קצר נוסדה מדינה ישראל. חמישה צבאות פלשו לארץ הקטנטנה על מנת לכלות את הישוב היהודי, שמנה כ- 650,000 נפש באותו זמן. נשק כמעט ולא היה בנמצא. אף מטוס, אף טנק, אף רכב משוריין. היו כמה סוגים של רובים, והיה סיוט לספק את התחמושת המתאימה למאגר הזה של נשקים שונים. היו כמה מקלעים וינטג', שאריות ממלחמת העולם הראשונה. כמות קטנה של ארטילריה שנגנב מהצבא הבריטית היוצאת.
עיני צדו בחורה דוחפת עגלה, שפינתה וניקתה את השולחנות. היא היתה הבחורה הכי יפה שראיתי אי פעם. היתה לה קשת בצבע תכלת על שערה הבלונדיני. סינר צבעוני כיסה את המכנסיים השחורים והחולצה הלבנה. היא היתה מתנדבת משוויצריה. לא יכולתי להוריד ממנה את עיני. היא לא ידעה עברית ודיברה גרמנית במבטא שוויצרי מקסים. מאוד רציתי לדבר איתה, אך התביישתי.
רק לפני זמן קצר הגעתי מאנגליה, לאחר השחרור מהצבא הבריטי, ועשיתי את דרכי בדרך בלתי ליגלית באנייה Transylvania, אניית בקר רומנית, לחופי פלסטינה. התכוונתי להצטרף להגנה כדי להשתתף בהקמת מדינה יהודית. שלחו אותי לקבוצת יבנה, קיבוץ דתי מדרום לעיירה גדרה. רוב חבריו עלו מגרמניה בשנות ה-30 ויצרו קהילה משגשגת.
בכל מקום, בצפון, במרכז והדרום, הכוחות היהודים לחמו בקרבות קשים כדי להציל את האוכלוסיה. הבריטים כבר עזבו את הארץ ועזבו את היהודים לגורלם, בתקווה שהצבאות הערביים יביסו את המספר הקטן של תושבים יהודים.
למרות המחסור בנשק ובכוח אדם, ידם של היהודים היתה על העליונה והם הצליחו להביס את חמשת הצבאות הפולשים כמעט בכל החזיתות.
את אורות גוש עציון אפשר היה לראות בבירור מהקיבוץ, וב-14 למאי כבו כל האורות. גוש עציון הובס על ידי הלגיון הערבי הירדני, שנהנה מעליונות מובהקת, תחת פיקודו של עבדאללה א-תל. 242 ממגיני כפר עציון קיפחו את חייהם. רובם נרצחו על ידי כוחות לא סדירים שהצטרפו ללגיון. מייסד הלגיון ג'ון בגוט גלאב (John Bagot Glubb) וגם עבדאללה א-תל הצהירו שאף אחד לא נהרג באופן שרירותי על ידי מי מחייליו!
כולם נרצחו בגלל הזוועות שחוללו היהודים בדיר יאסין. עין צורים, משואות יצחק, נווה דניאל ורבדים נכנעו וכל תושביהם נלקחו בשבי.
עבדתי בכמה מענפי הקיבוץ. במסגריה עבדתי עם וילי, ולאחר מכן בתור נהג שני ששימש כמאבטח של נהג המשאית שהוביל את התוצרת של יבנה לתל אביב. אי אפשר היה להשתמש בכבישים הראשיים בגלל הסכנה של התקפות מערבים משתוללים, ולכן הגיענו ליעד בדרכים חלופיות. נסענו דרך מטעים ובדרכים לא סלולות, שגרמו לנסיעה להיות ארוכה ומסורבלת יותר.
ארנסט, האח של וילי, היה מגיע מידי פעם למסגריה. וילי וארנסט היו שני אחים שמנמנים שהיה להם הרגל לספר בדיחות איש לאחיו. אחרי כל בדיחה היתה התפרצות של צחוק אשר גרמה לסנטרם הכפול ולכרס שלהם לרטוט. הם דיברו אחד עם השני רק בגרמנית, שפת האם שלהם. שניהם היו מלח הארץ, סולידיים, פטריוטים, צנועים ופדנטים. היתה להם בדיחה שהיו חוזרים עליה עוד ועוד לכל מי שהיה מוכן להקשיב:
רופא בדק פציינט ושאל אותו כמה שאלות. "האם אתה סובל מגזים?", "סובל? אתה צוחק, זה אחד הדברים שאני הכי נהנה ממנו!" ענה הפציינט. הבדיחה גרמה לכלי העבודה ליפול מהידיים מרוב צחוק.
שמרתי בלילות והלכתי עם קבוצה שסיירה באזור על מנת למצוא פולשים פוטנציאלים, כל בוקר וכל ערב, בניסיון לשמור על הקיבוץ מפני התקפה. שמנו חומר נפץ בין שקים של יבולים שנקצרו, ומספר פעמים מצאנו ערבים מתים ליד שקים אלה, לאחר שניסו לגנוב אותם, באמצעות פרדים וגמלים.
באחד הסיורים הנ"ל, נתקלנו באופן פתאומי בקצין מצרי רוכב על סוס לבן. מאחר שלא ידענו האם הוא לבד או אולי ישנם עוד חיילים מצרים בשטח, התחבאנו עד שנעלם מטווח ראייתנו. הייתי קצת מאוכזב, מאד הייתי רוצה שיהיה לי סוס כזה.
הכפר הערבי, בשיט, היה קרוב מאד לקבוץ יבנה. בכפר חיו כ 1250 נפש. הם היו באופן קבוע "כאב ראש" לקבוץ. בצורה רציפה היו גונבים יבולים מהשדות ומידי פעם היו תוקפים את חברי הקבוץ. הכביש מיבנה לגדרה היה תחת שליטתם ולכן לא ניתן היה לנסוע עליו.
חיילים עירקיים תגברו את הכפר וציידו את הצעירים המקומיים בציוד לחימה.
הגדוד ה52 וה54 של חטיבת גבעתי תקפו את הכפר ואחרי כמה קרבות אכזריים, כבשו אותו והרסו את כל הבתים. התושבים מעולם לא חזרו לשם.
הלוחמים היהודים חזרו והגיעו לקיבוץ. הם הביאו איתם את הפצועים וההרוגים. כל הלוחמים נראו תשושים ועגומים.
קצין הרפואה, בדק את המתים, ע"י הרמת ראשיהם בשערותיהם והצנחתם לקרקע, לוודא שכבר אין מה לעשות כדי להצילם. אחרון הנופלים, היה צעיר מאד עם שיער מקורזל. הדוקטור נראה מדוכדך ומאד מאד חיוור. אני עצמי רעדתי למראה המחזה הזה ונצרתי אותו בזיכרוני לעד.
התקבל מידע שטייס יהודי צנח ממטוס פייפר שהופל ע"י המצרים. התארגנה יחידת חיפוש של 10 אנשים, אף אני נמניתי עליהם, למצוא את הטייס הנעדר, אולי הוא מסתר בשטח שבין יבנה לאיסדוד (אשדוד הערבית).
מצוידים ברובה לכל אדם ושני סטנים. עזבנו את הקבוץ בשעות הערב המוקדמות. חיפשנו בכל האזור את הטייס הנעדר. צעקנו לו בעברית כדי לגרום לו לצאת אלינו, אבל כלום לא עזר ולא מצאנו אותו. חזרנו לקבוץ ללא פגע אך עם תחושת תסכול ואכזבה. מותש נפלתי על המיטה ונרדמתי לשינה ללא חלומות. התעוררתי למחרת בבוקר וגיליתי שהקבוץ התמלא בחיילים. מעבר להם ראיתי סוס לבן דוהר מסביב לחצר ללא רוכב.
(בהמשך יש תאור של "ביקשתיהו ולא מצאתיהו" – כנראה ראה מפרי דמיונו).
בזמן שירותי בצבא הבריטי למדתי להשתמש במקלע ברן ((Bren. ידעתי לפרק אותו ולהרכיבו מחדש בעיניים עצומות. היה זה נשק מצויין, שאף פעם לא סבל מתפקוד לקוי. הברן עוצב בצ'כיה ונוצר בעיר Brno, וזה מקור שמו. בגלל התמחותי נבחרתי להיות מגן הנ"מ של הקיבוץ.
חפרתי בור קרוב לחדר האוכל, ביקשתי מווילי לייצר חצובה כדי להחזיק את המקלע ולאפשר להזיז אותו למעלה, למטה ו-360 מעלות מסביב. המקלע שקיבלתי היה במצב עגום. הוא נקנה מערבי עבור 450 פאונד והיה חלוד לגמרי!
פירקתי אותו, שפשפתי עם נייר זכוכית, ניקיתי ושימנתי אותו עד שהוא נראה כמו חדש. ניסיתי אותו בירי על עץ, והוא עבד נפלא.
השעה היתה כמעט 4 אחה"צ, כאשר כלי טייס של האויב, ספיטפייר עם סימנים מצריים, טס מעל לחדר האוכל, בלי שמישהו שם לב או שמע, והפיל את המטען שלו על המבנה. שתי הפצצות החטיאו את המטרה, פגעו בשני מבנים סמוכים, והרגו שלשה אנשים – גבר, בתו בת השלוש, ואשה. אחיה התאום של הילדה נפצע קשה.
כל האנשים בחדר האוכל קפצו דרך החלונות והדלתות, ואחרים זרקו את עצמם על הרצפה. אני עצמי מיהרתי לבור באדמה, אבל לדאבוני הספיטפייר הסתלק – מותיר אחריו הרס ומוות.
היתה לי הרגשה שהמטוס יחזור, אחרי שיצטייד מחדש בעוד פצצות ועוד תחמושת, במיוחד לאחר שלא פגש התנגדות מהשטח. ואמנם, תוך פחות משעה המטוס הופיע, ובחר במגדל המים כיעד. ואז המטוס פנה לעברי וירה עם כל ארבעת מקלעי הבראונינג (Browning), בניסיון להשתיק את הירי שלי. החזקתי בהדק ורוקנתי עליו את כל המחסנית, עם 30 קליעי 7.7 מ"מ. ראיתי את הפנים המחייכות והמרושעות של הטייס, את שיניו המבריקות. הוא חבש כובע עור וענד משקפי מגן.
ראיתי שהקליעים פגעו בתא הטייס, בכנפיים ובגוף המטוס. הבזקים האירו את השמיים בזמן שהמטוס נעלם.
המטוס טס מאוד נמוך ונראה עצום ממדים עם התושבת המקופלת והכנפיים הפרושות.
אנשים מיהרו לגשת אלי עם קריאות "מזל טוב, מזל טוב, הורדת את המטוס". הוא התרסק באחד השדות הסמוכים. את זה לא ראיתי, מכיוון שהייתי באזור נמוך יותר, אבל הייתי מרוצה שהבן-זונה קיבל את מה שהגיע לו, ושהחיוך נמחק מפרצופו המכוער.
לא התרגשתי יותר מדי, לאחר שחונכתי באנגליה להתנהג באיפוק. ולאחר שחוויתי את הבליץ בלונדון, היה לי די הרבה ניסיון עם התקפות מהאוויר.
הספיטפייר היה המטוס שבו השתמשו נגד הלופטוואפה הגרמני בקרב על בריטניה שבו הביסו את הנאצים ובכך הצילו את העולם משליטתם.
ביקשתי מאחד האנשים שניגש אלי להביא לי קצת תה ועוגיות, מכיוון שלא הספקתי לסיים לאכול ארוחת ארבע, לאחר ההפרעה החצופה.
נשארתי ליד הבור ולא עזבתי אותו במשך הרבה זמן, אבל לא היו עוד התקפות.
אחרית דבר
האירוע שתיארתי קרה לפני כ-70 שנה. אף פעם לא סיפרתי לאף אחד כמעט. רק לפני זמן קצר סיפרתי לבני אוריאל, והוא ביצע את כל התחקיר בנושא. אף אחד מהעיתונים של אותם הימים אינו מדווח על ההתקפה על יבנה. יש מקומות בהם האירוע מוזכר, אבל באף מקום אין זכר להורדת המטוס המצרי.
ראיינו שלושה אנשים שנכחו בהתקפה, היום בשנות ה-90 לחייהם. כולם צלולים מאוד וסיפרו לי בפירוט מה קרה, כולל העובדה שהיו עדים להורדת המטוס, ובכך מאשרים את מה שידוע לי!
* אלי גרוסמן - נולד בגרמניה. במלחמת העולם לחם בשורות הבריגדה. הגיע ליבנה במלחמת השחרור יחד עם חברי הגרעין האנגלי שבהמשך הקימו את קיבוץ לביא.
|
