יהושוע אניקסטר: יכול להיות שלא נהגתי בדיוק לפי הדין, אך כשירדתי בכביש ממשמר איילון לכיוון משטרת לטרון, בכביש הישן לירושלים, אמרתיאת ברכת שהחיינו. המשטרה המאיימת שימים לפני כן צפיתי אליה לבדוק מפי תנועת אויב, עמדה ריקה. עקפנו שטח חשוד במיקוש ונכנסנו לאמאוס. הכפר ריק ושומם פה ושם נראה חמור בודד ובצדי הדרך רואים את החלקות שאך אתמול עיבדו אותם. המשכנו הלאה ואז נתקלתי בפליטים הראשונים.
צעירים ולא נראים. הם ברחו, נשארו הנשים, הקשישים והילדים. הם עוברים בצידי הדרך, חבילה על הגב והולכים. לאן? איני יודע אם חשבו על כך, אך הם הולכים כשעל פניהם ייאוש נורא, עברתי ליד אם, שנשאה ילד בן שנתיים על ידיה.
עד אותו רגע ליבי התרונן, כשאני עובר על פני הכפרים בית עור תחתא(בית חורון תחתון). בית עור פאוקה (בית חורון עליון), אך כשהסתכלתי בפני האשה וראיתי את היגון, את הכאב, את הסבל, את הפחד הנורא - נצבט ליבי.
אני יודע שהמלחמה נכפתה עלינו, אך יחד עם זה זו מלחמה. לא יכולתי להרביץ בם. שנים חיכיתי לרגע זה והתפללתי לו, וכעת איני יכול לעשות זאת.
כשאני נמצא מול שני השבויים מן הקומנדו המצרי כשבידי תת מקלע ואני יכול לגמור את החשבון אני לא עושה אותו. ואני נזכר במכות אותן קיבלתי. הם נראים כה עלובים, בוכים ומתחננים לבל נמיתם. מקללים את נאצר וחוסיין.
אני משתדל להוציא מליבי רגשי רחמים .....לפני שעה הם ירו ופגעו בחברים שלי...
|
