עבודתנו במעברה הנה האוטובוס בא. מהר אנחנו עולות. כמובן מתווכחים רגע עם הנהג. הוא טוען שצריך לשלם 9 גרוש, ואנחנו טוענים 5 גרוש. עד שהסתדרנו להנאתנו. תוך כדי שיחה על הפעולה מתקרב האוטובוס למעברה וכבר מתחילים ראשוני הפחונים לבצבץ מאחורי הגבעה. לשם מה בעצם באנו הנה? מה הניע אותנו? כבר מזמן הייתה קיימת הבעיה איך להעסיק את בוגרי ביה"ס של המעברה. אין זה מביא תועלת אם אחרי השעורים יסתובבו סתם במעברה.
כך הגיעו למסקנה שיש לקיים גם אחרי הצהריים פעולות מאורגנות. הן כוללות:
לימודי שירים, סיפור, מלאכת –יד, משחקים וכיו"ב.
לפעולה במועדון יש קושי מסוים שאינו קיים בבית הספר. במועדון אסור להכריח ילד, כי הרי זה מועדון והילד חייב ליהנות והוא יודע זאת, ואילו בבית הספר ישנה מסגרת מחייבת והילד חייב לקבל מה שמוריו נותנים לו , מכאן שיש לנהוג במועדון בפחות חומרה, עם זאת לשמור על משמעת קפדנית. דבר זה קשה מאוד, כי הרבה פעמים הילד אינו מבדיל בין חופשיות לבין הפקרות
ולפעמים בקושי המדריך יודע לשמור על הגבול, אין כאן למעשה גבול ולפעמים אתה עומד לפני השאלה: "אם ארשה יחשבו שהמועדון זה הפקרות" אם לא ארשה אעבור על מידת החופש שחייבת להיות במועדון.
ילדי המעברה כמו כל הילדים האחרים דורשים הרבה. אך נראה לי שהם דורשים יותר מן הילדים שלנו, כי אין להם כוח התרכזות גדולה אין להם סבלנות. ובעיקר אני מיחסת דבר זה לעובדה שבימי ילדותם לא היה להם גן,
לא היו להם גורמים שיפתחו את דמיונם ויביאו אותם לידי יצירה עצמית.
למשל במלאכת יד. אם העבודה אינה מצליחה בין רגע, אם איננה מושכת את העין במשהו מסוים אין להם יותר סבלנות להמשיך, והתגובה היא: "אני מקלקל" ואז צריך בכל כוח השכנוע לשכנע אותם שהנה זה יפה ומקורי ושימושי, ואז יש צורך להדגיש את ההבדל בין זה שיש לו עבודה משלו ובין זה שאין לו כלום. בדרך זו הוא לפעמים משתכנע.
כמעט כל עשרים דקות צריך להחליף את הנושא או המשחק, מכאן נובע ההכרח להכין לפגישה אחת שתי פעולות, כדי שברגע של משבר יהיה אפשר להחליף מהר, בלי שהילדים ירגישו.
הילדים הם בדרך כלל טובי לב, אבל גם הרבה פעמים סרבנים וגאים. אין זו גאווה דוחה, אלא כעין שמירה על הכבוד העצמי.
בינתיים הגיע הזמן להפסיק את הפעולה ואנחנו מסיימים בכמה שירים, לפתע השחקן שבחבורה מתחיל להציג ולעוות את פרצופו לפי קצב השיר, כך שכולם מתפרצים בצחוק, והפעולה נגמרת במצב רוח טוב. אחר כך נשארים עוד אחדים ואנחנו מדברים על דא ועל הא: מה העניינים בבית ספר, ואחד מספר שלמד ספרדית ושואלים אותי אם אני יודעת אנגלית, אחרי שכולם מתפזרים גם אני הולכת. אך הנה צרה.... האוטו של הפועלים לא בא ועלינו לחפש טרמפ. מרחוק אנחנו רואות אוטו משא כבד. "הזה בוודאי לא יעצור יש לו מספיק לסחוב" . שוב הכביש שומם ובמשך רבע שעה לא מופיע אוטו.
אנחנו מתחילות ללכת ואחרינו מופיע אוטו ונהג מחייך, הוא עוצר ואנחנו נכנסות. הוא כמובן מתחיל לחקור מה שאנחנו עושות ומובן מאליו שמכיר הוא את כל חברי יבנה. מגיעים לסיבוב ואני אומרת: "בבקשה להוריד אותנו פה". "מה אתן לא רוצות לטייל איתי?" תמה כולו על שסירבנו .הוא ממשיך לנסוע ואנחנו צועדות ליבנה. בדרך אנחנו מסכמות את הפעולה, ומבקרות אותה דינה דסברג ב' אדר ב' 5/2/54 |
