קול השבוע, י"ד שבט תש"ע, 29.01.2010
זיכרונות מיבנה
של פעם
בין ספריו של אבי, מנחם ז"ל, נתקלתי במכתב מעניין שנכתב בשנת
תשי"ב ומהנאמר שם, התחוור לי מה היתה מצוקת העובדים ביבנה.
רוצה אני לכתוב את הזכור לי וברור שלאור התגובות בוודאי אעדכן את הנשכחות.
השנים, שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. ביבנה היו אז מעט אנשים ביחס לגודל
המשימות. אציין שרק בנגב, היו לנו מעל 15,000 דונם פלחה וכאן ביבנה עוד כעשרת
אלפים דונם, או משהו כזה. מטעי בננות, אבוקדו, רימונים, תפוחים, כרמים ועוד.
שדותינו הגיעו עד לבן זכאי. רוב השטחים היו שדות בעל, ללא השקיה. כדי לסבר את
האוזן, למשל, תלם אחד היה מכביש החוף אשקלון-תל אביב עד לכביש כנות. דילול החמניות
נעשה בעזרת חברות נוער עולה, או מקומי, שלמדו בשעות הבוקר והתנדבו לדילול אחרי יום
העבודה. כמו כן היו הרבה גיוסים של חברים. אמנה כמה מהם: עישוב כותנה או חמניות
ודילולם. קטיף ראשי חמניות. כשהחמניות נקטפו, פרשו יריעות על הכבישים, סגרו את
הכבישים לרפת ובין הרפתות, ובין מחסן החצרנות לנגריה. כל השטח התמלא ראשי חמניות.
היו חייבים להפוך את הגרעינים וליבשם, וגם לשמור שצעירים כמונו, לא יסחבו מהסחורה.
זכור לי מקרה בגיל 11, שהלכתי עם עוד ילד אחד בגילי, מילאנו את הכיסים
בגרעיני חמניות בחושך. השומרים היו אבא שלי וזאב בן יהודה ז"ל, וכמובן שתפסו
אותנו בסחיבה. אותי תפס זאב, והילד השני נתפס על ידי אבא שלי. זאב, שלא היה
מעוניין בפעם זו לחבוט בי (העונש המקובל בימים ההם) צעק לעבר אבי: מנחם, בוא
נתחלף. אבא אמר לי: "לא אותך חיפשתי". וההמשך ברור.
מכל מקום היה גם גיוס בבוטנים. אחרי הצהריים סמוך לחג הסוכות משפחות
שלימות היו יוצאות לשטח הבוטנים, יושבות על יד הערימות של צמחי הבוטנים ותולשות את
הבוטנים מהצמחים וזורקות לארגזים ולשקים. אף אחד לא לקח מזה אפילו בוטן אחד הביתה.
רק לאחר שכל הערימות בשטח נוקו, בסוף העונה, אפשר היה למלא שקים מהנשאר על האדמה.
מה שנקרא לקט. כל אחד לקח כפי יכולתו והביא לאופים במאפייה שיקלו לו את הבוטנים.
היה גם גיוס בתירס. למעשה היו גיוסים במשך כל השנה בגידולים השונים. ואם
לא די בזה היו עוד גיוסים אחרי שעות העבודה. היו גיוסים משפחתיים במטע, בכרם,
בבציר הענבים, במסיק הזיתים ובקטיף התפוחים. ברוב המקרים המתח של העובדים הקבועים
במטע היה רב, הרי לא יכול להיות שקיבוצניק ממוצע לא יפשל באיכות הבציר או הקטיף. אבל
לא היתה ברירה. כמובן שהיו גם תורנויות וגיוסים בלול, בהעמסת עופות. בהיותי ילד
בגיל 12 כבר גויסנו למשלוחים. הילדים גויסו גם לפריקת משאיות עם שקים. למשל, פריקת
שקי קמח במאפיית הקיבוץ בגיל 12-13 שנה. שקים של 40 ק"ג. את החשבון פרענו
בימי חמישי כשעוגות השבת היו מוכנות, ידעו האופים להניח את המגשים ע"י החלון
על מנת לצננם, והמבין יבין. פריקת משאיות עם שקי דורה וסובין במחסן התערובת, היה
לדבר מובן מאליו 50 ק"ג, אבל זה היה מגיל 14-15. בגיל 18, פרקתי פעם במחסן
תבואות שקי דורה במשקל של 100 ק"ג. בסוף הפריקה שופרנו בבירה שחורה. היו גם
גיוסי העמסות של חציר וקש על משאיות, או רכבת פלטפורמות, בגובה מטר ויותר.  על מנת להבין את מצוקת כוח-האדם בקיבוץ, אצרף מכתב שכאמור מצאתי בין
המכתבים שנשלחו מרודי ז"ל, מרכז המשק האגדי (13 שנה לפטירתו) אל אבי, שניהל
בזמנו את ענף הפלחה:
שלום רב לך מנחם, אמש קיבלתי את מכתבך עם הפתק של הזרע, היום שלמה נחליאל
(במקום יולה שחולה) ייגש ל"הזרע" לשם סידור ההסדר הכספי, כי הם חייבים
לנו עוד תשלום בשביל תבואות החורף. במוצ"ש רציתי עוד לשוחח אתך על המשך
העבודה כאן, ואפילו לבקש ממך להישאר כאן, כי לא ראיתי כל אפשרות להתקדם בעיבוד
השדות. אחרי שאנגל עזב, שינדלר בעתודות (מילואים), גם בצלאל עזב, חברי אחיעזר
בסמינריון, נשאר רק גדליה דיטור כעובד יחיד. אולם לדאבוני כבר יצאת את המקום מבלי
שנפגשנו. בינתיים הפעלנו לחץ חזק על סעד והם שלחו לנו עובד אחד, מהיום עובד אצלנו
עוד טרקטוריסט מגן יבנה. יתכן שנשיג עוד אחד, ככה נחלצנו ברגע האחרון מהמצוקה...
בב"ח אברהם הרץ.
לבסוף, לא נשאר אלא לשאול: "איפה הימים ההם עם הטורייה
והשברייה"... להתגעגע לימים שהיו קשים, אבל מלאי חוויות חברתיות.
בימים אלה התחלתי לכתוב את זיכרונות ילדותנו מראשיתה של הקבוצה. כמובן
זיכרונות בעיני הילדים שצמחו כאן ביחד עם האקליפטוס הראשון שליד בית הכנסת.
מרדכי בר-דרומא |
