תשובה להערה:
אפס קצהו תראה........
כנראה יש צורך להעמיד את דברי שאמרתי בשיחה על ענייני הנוער על נכונותם.
אמרתי שאנו צריכים לתפוס את התפקיד שהוטל עלינו ע"י קבלת עליית הנוער כתפקיד חינוכי. פירוש הדבר שעלינו לראות שישנם כאן חברים שנמצאים עוד בעצם הזדהותם ויחד עם זה ע"י המסגרת של עליית הנוער נוצרה האפשרות לכוון את ההתפתחות הזאת. ומפני זה החובה מוטלת עלינו לכוון את דרכם באופן שיטתי ז.א. לחנך אותם. כי ברור שכל אדם שעוד עומד בהתפתחותו הוא מושפע ע"י הסביבה שלו וע"י הגורמים השונים שהוא נפגש עמהם בדרכו בחיים. ותפקיד המחנך הוא לכוון את ההתפתחות הזאת לפי תכנית ובכוונה תחילה, הוא ינסה ליצור לו אפשרות של השפעה על הצעיר ועי"ז הוא יכוון את דרכו של הצעיר גם באותם שטחי החיים שאינם סרים למשמעתו של המחנך. הוא לא ינסה להפריד אותו מן החיים – לא זו הדרך של חינוך – אבל הוא ינסה למנוע ממנו את הפגישה עם תופעות ידועות בחיים שיכולים להזיק לו, ייצור "מדינה חינוכית", בשביל פעולתו ששם ניתנה לו האפשרות המקסימלית של השפעה.
אמרתי שהקושי הוא בזה שהקיבוץ כמו שהוא אינו מהווה את ה-"מדינה החינוכית" שנחוצה לנו. הוא דומה כיום – כמדומני – בהרבה ל "שאר שטחי החיים" שמשפיעים על האדם הצעיר שאין בהם כיוון ברור או בכל אופן שהכיוון אינו בולט די צורך החינוך. והח.מ. יכול אפוא לטעון נגדי את טענתו ש"היינו צריכים להכניס את הנוער לתוך תוכם של חיינו היום יומיים וכו'" רק אז אם הוא בדעה שהקיבוץ הוא במצב כזה שהוא יכול לשמש בתור "מדינה חינוכית". ואינני יכול להניח שזאת דעת הח.מ.
הראיתי על קושי שני, שאנו קיבלנו את התפקיד החינוכי הזה באופן פתאומי, לא בדרך הנורמלית. הבעיות החינוכיות של חינוך של בוגרים פגשו אותנו מבלי שיכולנו להתכונן לכך כמו שהיתה הכנה בקיבוץ כמו עין-חרוד ע"י העובדה שיש להם כבר דור צעיר בגיל הנוער שבא אליהם והם בררו את שאלת החינוך אצלם לא מאתמול ולא משלשום. או כמו שיש הכנה למחנך ע"י לימוד שיטתי של השאלות החינוכיות, שמאפשר לו להקיף את השאלות החינוכיות על סמך הידיעות שלו. ברור שאם היו חברים בתוך הקיבוץ שהיו יכולים לקבל עליהם להיות מחנכי הנוער היינו צריכים לקחת אותם. אבל אינני חושב שהח.מ. הוא כל כך חדש בעבודתנו שהוא אינו מכיר את כל הקשיים שאנו מתלבטים עמהם בכדי למצוא מדריכים והוא יודע שלא היו כאלה בקיבוץ. ומפני זה מסרנו את הדרים אצל הנוער במידה כה גדולה לידי המדריכים "שאינם משורותינו".
עשינו את זאת במידה רבה יותר גדולה מזו של הקיבוצים האחרים. אבל בזה לא אשמה השיטה – ולא אשמים המדריכים! – כי אם אנחנו שלא עמדנו על הגבה עקב המצב שתיארתי לעיל ועקב המצב הכללי בקיבוץ. אין שום נימוק שעל סמך הגישה החינוכית חברי הקיבוץ אינם משתתפים בפעולת הנוער – כמו שאין נימוק שיש הורים שמתעניינים בפעילות ביה"ס בו לומדים בניהם ויש הורים שאינם מתעניינים, רק שהללו הם הורים טובים והללו רעים.
גם תיאור המצב שהח.מ. נותן אינו נכון לפי דעתי. לא נכון ש"בין הנוער והקיבוץ ולא כלום". לא נכון ש"הנוער הוא גוש לעצמו שמקום הכשרתו המקצועית הוא משקנו, שמקום דירתו הוא במחננו". אי אפשר לבטל את ההתעניינות הרבה שקיים בנוער בכל ענייני הקיבוץ (אולי לפעמים התעניינות יותר גדולה מזו שאנו מוצאים אצל חברי הקיבוץ) והנוער הוכיח לנו באופן מעשי מאד בזמן המגיפה שיש לו קשר די אמיץ עם חברי הקיבוץ. מה שחסר זהו היחס לנוער מצד הקיבוץ. ובזה בהחלט לא השיטה אשמה. ??? אם היינו מכניסים את הנוער לגמרי אל תוך מסגרת הקיבוץ היו נשארות שאלות ספציפיות של הנוער וחברי הקיבוץ היו צריכים להתייחס אליהם באופן מיוחד, והפרובלימה לא היתה נפתרת ע"י טשטושה.
כי רק טשטוש היתה התוצאה מזה – וטשטוש יוצא ג"כ מתוך דבריו של ח.מ. כי מה פירוש המילים: "כי אם מתפקידנו הוא לתת לנוער את האפשרות לעמוד בעצם החיים וכו... ומתוך זה וע"י כך היו צריכים לקבל את חינוכם ואת הכשרתם לימים הבאים." אם כן בכל זאת חינוך, והשאלה שהוא שואל היא אינה "חינוך או לא חינוך" כי אם מה היא הדרך של החינוך.
את השאלה הזאת אפשר ואפשר לשאול ובוודאי יש מקום להתווכח. אבל כל זמן שלא באים ומכריזים שהקיבוץ כמו שהוא יהיה המחנך הטוב ביותר אינני יכול לשנות את דעתי שהדרך הנכונה היא ליצור לו מדינה חינוכית שהחברים של הקיבוץ שהכירו באחריותנו משתתפים בסידורה וביחד עם זה לעניין אותם בחיים שלנו ובשאלות שאנו מתלבטים בהם בהתאם למצב שהם נתונים בו.
כמו שלא הייתי מסכים להכריז שהניסיון של עליית הנוער הצליח , ככה אינני יכול להסכים עם אלה שמכריזים על כישלונו ורוצים להתחיל באכספרימנסים. עלינו להכיר שיש קשיים אוביקטיביים וישנם גבולות לחינוך בתוך עליית הנוער (כמו שישנם גבולות להשפעתנו בכלל) ועלינו לברר לנו היטב מה הם הקשיים וגבולות מתוך בירור זה לבוא לידי מסקנות.
משה א.
יומן המשק, יבנה, כ"ד מנחם אב תש"ב, 7.8.1942
|
|
|
|
