ברוב עם הדרת מלך
בין ההישגים שהשיג ביהכ"נ כבר, אני מונה את צירופם של העציונים והנוער לתפילת הציבור. ומכיוון שיהיו אולי מצדדים בהפרדה מחודשת לאחר החגים ברצוני לטעון למען המשך הצירוף.
נימוקים מעשיים וחברתיים הביאו ליסוד מנין מיוחד של הנוער. חדר האוכל צר מלהכיל את כל המתפללים, התור הראשון התמלא וממילא הועברו החברים הצעירים לתור השני, המאוחר.
ניטל עכשיו טעמם של הנימוקים המעשיים: בבית הכנסת יש מקום לכולם(ואם בימי חג הדוחק בעזרת נשים היה רב, נשער שקושי זה לא יתקיים ביתר שבתות השנה).סעודת העוגה של שבת פתרה את שאלת התורים. כמו כן יש להרהר אחרי ערכו של הנימוק החברתי. התפילה מתחילה באיחור וגם אז תוך מיעוט של מתפללים.
חברינו הצעירים עצמם צריכים להתריע על האונס לאחר קום. כוחם הרענן בוודאי אינו מחייבם להיות סרוחים על ערשותם עד שעה מאוחרת יותר מן החברים הוותיקים, העייפים מהם. בין כך ובין כך חלק גדול של היום עובר מבלי שיש סיפק בידם לקדש את השבת בפעילות רוחנית נאותה, בציבור וביחידות. הדברים אמורים במיוחד בשבתות החורף הקצרות.
בית הכנסת שלנו "דורש " קהל רב תפילת היחיד נישאת בה על ידי תפילת הרבים (האם לא טעמנו כולנו בימים אלה את הטעם המופלא והנדיר של רוממות הנפש?) יבואו קולות רעננים ויחזקו את מקהלת העדה. יעברו הצעירים לפני התיבה ויחדשו את צוות שליחי הציבור הוותיקים. ייכללו גם הם במחזור הקוראים הקבועים בתורה, להעלאת קריאתה המדויקת והנכונה. יצחק אשר 26/10/54 כ"ט תשרי תשט"ו |
