עלי באר אלחנן הרץ מספר במלאת 17 שנים לפטירת אביו רודי סיפור זה, מוזר ככל שיהיה, שמעתי מפיו של אבא, כשישבנו יחד בדירת החדר הקטנה שלו "בבית סביון", ועיינו בתמונות הישנות מימי ראשית הקיבוץ. אבא היה מאד גאה בהן, ולכל תמונה היה לו סיפור. הייתה שם תמונה אחת ובה הוא נראה עם כובע הקסקט הנצחי שלו וז'קט הצמר החורפי הישן, כשהוא נשען על צינור מים גדול שמקצהו קולחים מים רבים בשצף קצף ועיניו הכחולות מביטות קדימה מהורהרות, כחולם שחזונו הולך ומתגשם לעיניו.
וזה הסיפור:
"הייתי באמצע הכנת תוכנית הזריעה לאביב. זה היה בחורף 1947 ובחוץ ירד גשם שוטף. הייתי כבר מרכז המשק וישבתי בצריף הישן של המזכירות, שפירקנו מ"רודגס" והבאנו לקיבוץ במבצע מיוחד (וכך הוא גם נראה). אני זוכר איך שברתי את הראש מאיפה לקחת עוד מים להשקיית השדות. הבעיה העיקרית הייתה, איך להרחיב ולפתח את גידולי השלחין, לספק ירק לבהמות, לגדל ירקות ולשתול עצי פרי. לכל זה צריך הרבה מים, ובלי מים, לא ניתן להתקדם בחקלאות האינטנסיבית. ניסיתי להסביר את זה לאנשי הסוכנות בפגישות ובמכתבים, ואמנם גם קיבלתי הבטחות בעל פה, אבל על זה הרי אי אפשר לסמוך.
ואז, מישהו עמד ודפק בנימוס תקיף על הדלת, שממילא תמיד הייתה פתוחה. הייתי כל כך מרוכז בעבודתי, שבקושי שמתי לב. אבל הוא הצליח להפתיע אותי כשניגש אלי בפסיעות מהירות, לבוש במקטורן ירוק, מגבעת ומקל הליכה מהודר, רק נוצה הייתה חסרה לו בכובע, וכולו מטפטף וספוג גשם. הוא הסיר את המגבעת הרטובה והציג את עצמו, במבטא יקי כבד וחד: "הנס שוורצוואלד, מומחה למים".
ראיתי כבר הרבה אנשים מוזרים בחיי, אבל הוא באמת היה עוף מוזר. גבוה, רזה מאד, עם שערות שחורות וארוכות מסורקות הצידה, כמו הסטודנטים של שנות העשרים בגרמניה. פניו היו צרות, ועיניו אפורות כחולות וחודרות. על אפו החד כמקור ציפור, וסנטרו הבולט שכאילו רצו להיפגש, רכבו משקפים ישנים ללא מסגרת.
"נעים מאד" עניתי לו בנימוס המקובל. "ומי שלח אותך".
" אדון וסרמן מהסוכנות. הוא אמר שאתם צריכים לחפור פה באר, וזאת בדיוק המומחיות שלי.
אני אסמן לכם על המפה את הנקודה שבה אתם תקדחו, והוא ידאג כבר לכל היתר".
"אבל יש לי תנאי, תנאי אחד וזה חשוב מאוט, אתה צריך להבטיח לי שתפעלו בדיוק לפי ההוראות שלי, כי אחרת זה לא יעבוד, ואז אני לא אהיה אחראי".
לקדוח באר זו עבודה מאד קשה ויקרה, ולא תמיד מוצאים מים אחרי כל המאמץ. איך אדע שהוא לא איזה שרלטן, שמעתי כבר על מקרים כאלה.
"האם יש לך המלצות" שאלתי.
"כן, בוודאי", השיב מיד ללא היסוס. הוא שלף מכתבי המלצה מהסוכנות וגם מכמה קיבוצים בעמק, מתוך תיק עור מהודר ורטוב, והושיט לי. הכרתי והערכתי מאד את אנשי העמק וידעתי שהם לא נותנים המלצות ללא כיסוי, כנראה שהם היו מאד שבעי רצון ממנו.
"טוב, בא ניגש לעבודה" אמרתי לו, "מה אתה צריך".
"אני רואה שיש לך פה על השולחן מפת שטחים, סה בדיוק מה שאני צריך".
"אבל קודם תסביר לי בבקשה, בשביל מה אתם צריכים את המים האלה".
"תראה" השבתי לו, "אנחנו קיבוץ צעיר, ואנחנו רוצים להתפתח בכיוון של משק אינטנסיבי. וזה אומר הרבה מים".
"אהא, סה הבנתי, אבל למה באתם לפה להקים קיבוץ בשממה".
"אנחנו חושבים שזאת הדרך ליישב את הארץ, בחקלאות ובעבודה קשה, לזרוע שדות ולגדל פרות ותרנגולות, ואנחנו מאמינים שאחרינו יבואו עוד הרבה אנשים. ועוד משהו, יש לנו פה אדמה טובה, אך בלי מים לא יהיה לנו ולילדינו עתיד במקום הזה".
"אהא, עתיד, עתיד הילדים, זה מה שחשוב פה, לא הפרות, לא התרנגולות ושאר ירקות. את סה אני מבין, ועל סה צריך לעבוד".
הוא שלף מתיקו עיפרון פשוט שקצהו מחודד כראש סיכה, הזדקף מלוא קומתו מעל למפה, הרים את שתי ידיו מעל לראשו בריכוז כשחוד העיפרון מכוון מטה מבין אצבעותיו הארוכות, ועיניו חריפות המבט סורקות אותה כציפור דואה המשחרת לטרף. ואז עצם את עיניו בריכוז וידיו המחזיקות בעיפרון חגות באוויר בשלווה כאילו להנאתן, בעיגולים הולכים וקטנים, חגים ויורדים. לפתע נעצרו הידיים באוויר ללא תנועה, ואז נחתו על המפה בעוצמה ובמהירות כשחוד העיפרון מנקב בה חור ונשבר.
"סהו" נשף האיש בהקלה, כמו אחרי מאמץ גדול. "כאן בדיוק אתם צריכים לקדוח".
התבוננתי במפה וראיתי שחוד העיפרון פגע בדיוק בחורשת האקליפטוסים ששתלנו לספיגת מי הביוב.
"אני מצטער מאד" אמרתי לו באכזבה "אבל זה בלתי אפשרי, זו בריכת הספיגה שלנו והמים שנספגים שם לאדמה, לא הכי נקיים".מראה זרם המים האדיר הפורץ מהצינור בכוח ובעוצמה היה כה מרתק, שלא יכולתי להפסיק להתבונן בו. ניגשתי לצינור ונשענתי עליו. יכולתי לחוש את זרם המים החיים הקרירים, שופעים ושוצפים מהתהום עוד ועוד, כאילו רק לרגע זה ציפו אלפי שנים. נשאתי בלבי תפילה לה' שהצליח את מעשה ידינו, ושלח לנו את ברכתו.
התחלתי מיד לחשוב על כל העבודה שעוד מצפה לנו בהתקנת רשת הצינורות ומערכת ההשקיה. בעיני רוחי כבר ראיתי את שורות ה"סקינרים" המסובבים את צינורות הברזל על עמודי התמך, כמו בעמק יזרעאל, ומשקים את שדות השלחין הירוקים שלנו. היה צריך גם לשלוח מכתב תודה לסוכנות ולמר הנס שוורצואלד. אכן עוף מוזר, אבל כנראה בר מזל ומבין משהו במים. אלחנן הרץ, ירושלים
מראה זרם המים האדיר הפורץ מהצינור בכוח ובעוצמה היה כה מרתק, שלא יכולתי להפסיק להתבונן בו. ניגשתי לצינור ונשענתי עליו. יכולתי לחוש את זרם המים החיים הקרירים, שופעים ושוצפים מהתהום עוד ועוד, כאילו רק לרגע זה ציפו אלפי שנים. נשאתי בלבי תפילה לה' שהצליח את מעשה ידינו, ושלח לנו את ברכתו.
התחלתי מיד לחשוב על כל העבודה שעוד מצפה לנו בהתקנת רשת הצינורות ומערכת ההשקיה. בעיני רוחי כבר ראיתי את שורות ה"סקינרים" המסובבים את צינורות הברזל על עמודי התמך, כמו בעמק יזרעאל, ומשקים את שדות השלחין הירוקים שלנו. היה צריך גם לשלוח מכתב תודה לסוכנות ולמר הנס שוורצואלד. אכן עוף מוזר, אבל כנראה בר מזל ומבין משהו במים. אלחנן הרץ, ירושלים
הוא התיישב מולי בלי נשימה, הביט בי נדהם בעיניו החודרות ואמר: "לא יאומן, סה לא יאומן. אף פעם עוד לא קרה לי כדבר הזה".
ואז התיישב מול המפה, נושם בכבדות והסיר את משקפיו, התבונן בה ממושכות ואמר: "למען הילדים אמרת, למען העתיד, אז צריך לנסות משהו אחר".
לאחר הרהור ממושך קם, הצביע על המפה באצבעותיו הארוכות ואמר בפסקנות: "תיקח את הילדים האלה מהנקודה שסימנתי ותעמיד אותם בשורה ישרה. תמדוד מאתים מטר צפונה, במרחקים שווים, ושם בדיוק תקדחו. ותעשה מה שאמרתי בדיוק, אחרת אני לא אחראי".
הוא נשם בכבדות, אסף את חפציו בידיים רועדות ונעלם לו בגשם השוטף, כפי שבא.
אחרי שהתאוששתי קצת מהחוויה הייחודית, הבנתי שיש לי בעיה: איך "למכור" את הסיפור הזה לאיץ אשר המורה. יכולתי אמנם לספר לו על הפגישה המוזרה, אבל איך אפשר להצדיק את הוצאת הילדים לביטול תורה בשביל לסמן נקודה בשטח, כשיש שיטות מדידה ידועות ומקובלות. בסוף אמרתי לו משהו על החינוך לשותפות במשק שלנו, על טיול בשדות ולימוד מדידת שטחים דרך הרגלים, ואיך שהוא זה עבד.
כמה ימים לאחר מכן, כשהאדמה כבר יבשה ובחוץ הייתה שמש חורפית נעימה, יצאתי עם ילדי כיתה ב' ואיץ המורה, לסמן את המקום.
אחרי שהוא הסביר לילדים את המטרה שלשמה באנו, תקעתי מקל סימון בנקודת ההתחלה שבחורשת האיקליפטוסים, לפי מפת השטחים המנוקבת, והתחלנו כולנו לצעוד צפונה בשטח החרוש. מדדנו את הדרך בצעדים וכל כמה מטרים היצבתי ילד אחד, אבל כל הזמן הרגשתי מאד לא נוח עם כל הסיפור הזה. מה עם הוא סתם שרלטן ובסוף לא נמצא שם מים, איך אסביר את זה אחר כך לחברים. מכל מקום המשכנו במשימה כפי שהבטחתי להנס שוורצוואלד. כך העמדנו את כל הילדים אחד אחרי השני, בשורה ישרה כמו סרגל. ומי נשאר בסוף, אלחנן כמובן, שהלך ורץ אחריי כל הזמן, ובקושי הצליח להרים את רגליו הקטנות בין הרגבים הגדולים. בסוף ריחמתי עליו, הרמתי אותו על כתפיי, וכך מדדנו את הקטע האחרון ותקענו את מקל הסימון.
בדרכנו חזרה, חשבתי על העוף המוזר הזה ואמרתי לעצמי: "אני מאד מקווה שהוא יודע מה שהוא אומר, כי אנחנו צריכים כבר להתחיל לחפור את הבאר כדי שיהיו לנו מים עוד הקיץ".
אחרי הרבה התכתבות והמון בירוקרטיה, הגיעו סוף סוף אנשי הסוכנות עם ציוד הקדיחה. הם הציבו חצובת ברזל גדולה שממנה ירד כבל פלדה ובקצהו המקדח המיוחד, והתחילו לעבוד. זאת הייתה עבודת פרך ממש. בראש המקדח הם תקעו צינור ברזל אופקי, וארבע גברים מזיעים בגופיות ובמכנסי שלושת רבעי, שנים מכל צד, אחזו בו, דחפו וסובבו את המקדח בקצב אחד: "היי הופ, היי הופ" עד שהמקדח התמלא כולו בבוץ. אז העלו אותו בעזרת הגלגלת, משכו אותו הצידה, ורוקנו את גושי הבוץ בעזרת מוטות ברזל. כך הם עבדו והזיעו כמה שבועות, עד שהגיעו לשכבת מי התהום. כעבור כמה שבועות הביאו את צינורות השאיבה, הורידו אותם אל מעמקי האדמה, והתקינו משאבה זמנית.
הגיע היום הגדול – יום שאיבת הניסיון. כל מי שיכול היה להתפנות הגיע לחזות בפלא, וכמובן גם כיתת הילדים ביחד עם איץ המורה וצלם (גדליה?). עובדי המוסך הביאו את ה W9 הגדול עם גלגלי הברזל, וחיברו אותו למשאבה בעזרת חגורת הנעה. כשהכול היה מוכן, וכולם עמדו מסביב בציפייה, ניתן האות והפעלנו את המשאבה. עברו כמה דקות ארוכות מאד, הקשבנו במתח לרחש המשאבה המסתובבת, אבל, שום דבר. התחלתי כבר לדאוג ולחשוב מה עושים הלאה, אך אז נשמע לפתע חרחור מוזר, והמים החלו עולים ממעמקי האדמה ופורצים מהצינור הגדול אל בור המדידה שחפרנו מסביב. בהתחלה בזרזיף קטן, שהלך והתגבר מרגע לרגע בשצף קצף.
כולם הריעו בהתלהבות ושמחנו בלי גבול. מישהו הוציא בקבוק יין ושתינו לחיים. היה זה יום חג בשבילנו, ונקודת ציון חשובה בתולדות המשק.
|
