קול השבוע ג' כסלו תשס"ז
יבנה ובארותיה
עדה וגדליה מפעילי הבאר
היינו חלוצים אמיתיים
במסגרת חיפושינו אחרי "זוכרי זיכרונות" מתקופת הבארות בראשיתה של יבנה, הגענו ל ג ד ל י ה ד י ט ו ר (דלה-טורה לשעבר). מסתבר שגדליה, שאת עיקר שנותיו השקיע בעבודת השדה, עת היה טרקטוריסט מראשוני הראשונים, היה תקופה מסוימת אחראי על התנעתה של באר א' והשגחה עליה.
ומעשה שהיה כך היה, מספר גדליה:
"בקיץ של שנת 1939 ליתר דיוק – בחודש אוגוסט, הגעתי לרודגס וחיכיתי שעדה (בן-זימרה) תסיים את לימודיה בבית הספר בפתח-תקווה. החתונה נערכה בחצר בית הוריה במושבה פתח-תקווה הסמוכה לרודגס, בשנת 1941.
מרודגס נשלחתי אחרי החתונה ליבנה לתגבר את הקבוצה הראשונה שעלתה למקום. מיד התחלתי ללחוץ על "מוסדות", הקבוצה לשלוח גם את אשתי הצעירה אחרי מרודגס ליבנה. הרי לא יתכן להפריד בין שני בני זוג טריים מיד אחרי החתונה. בתחילה נעניתי בשלילה, הם טענו שהיא צעירה מדי ועוד לא יודעת לעבוד...
בסופו של דבר, בוקר בהיר אחד הגיעה המשאית של פרבר (מגן יבנה) ועליה, לא יאומן, הליפט המשפחתי שלנו. כך הצטרפה אלי עדה, אבל אתה שואל על הקשר שלי לבאר, אז כך היו הדברים. האחראי על הפעלת באר א', הראשונה והיחידה באותם ימים ראשונים, היה אבא של רפי, תיאו פלק ז"ל. האחראי על הבאר, הפעלתה ואחזקתה, היה צמוד אליה כמעט 24 שעות ביממה. אני, שהייתי טרקטוריסט, נמשכתי מאוד למכונה המורכבת הזו והרבה משעות הפנאי שהיו לי בין משמרת למשמרת על הטרקטור, ביליתי ליד המשאבה בבית הבאר, פשוט מתוך סקרנות וגישה מכנית.
יום אחד חלה תיאו לפתע ואפילו הועבר לבית החולים בילינסון והקיבוץ נשאר בלי אחראי על הבאר, מקור המים היחיד של הנקודה. משה שטיבר (תשבי, ז"ל, אבא של אלישע) היה אז אחראי במקום (מעין מפקד אזרחי של היישוב) והוא קרא לי ואמר: שמע גדליה, אני רואה אותך מבלה הרבה שעות בבית הבאר – ומעכשיו אתה אחראי עליה. לא עזר לי שום דבר וכך הפכתי לאחראי על הבאר.
זאת עליך לדעת, הבאר פעלה בעיקר בלילות, כי אלה היו שעות ההשקיה של השדות. לצריכת המים במחנה היו ממלאים את המיכל "הגדול" – בסך הכל 18 קוב (מ"ק) מים והוא היה צריך להספיק עד המילוי הבא. כך עבדתי במשך חודשים ארוכים. מגיע אחר הצהרים לבאר, מתניע את המנוע, שזה סיפור בפני עצמו, ויושב כל הלילה לידו. אחת לשבוע היה צריך לעשות למנוע ניקוי רציני מכל הפיח ושאר הלכלוך שהצטבר במשך השבוע. לעבודה קשה זו הייתי מגייס לעזרתי את עדה שלבשה לשם כך אוברול עבודה גדול.
לאחר כשנה התחילו להשקות גם במשך היום, זאת לאחר ששטחי השלחין גדלו. כאן עדה עלתה בדרגה והייתה מחליפה אותי כדי שאוכל לישון מפעם לפעם.
אתה שואל עד מתי עדה עסקה בענייני הבאר? זה פשוט מאד. כאשר עדה נכנסה להריון, לפני לידת מיכל, הבת הבכורה, היא השמינה ופשוט לא נכנסה לתוך האוברול הכחול וזה היה האות להפסיק את עזרתה בבית הבאר...
כך המשכתי בעיסוק זה עד שהגיע ליבנה החשמל מכיוון גן יבנה ובעזרתו הופעלה הבאר, ואני חזרתי לטרקטור ולשדות.
הייתה אז תקופה אחרת לגמרי. אני הייתי בן 26 ועדה בת 19, היינו חלוצים אמיתיים ולא כמו היום – חלוצים מפונקים....".
היינו יכולים לשבת ולשמוע מפיו של גדליה עוד שעות רבות. הוא זוכר כל פרט מימיה הראשונים של קבוצתנו, חייבים למצוא את הדרך לראיין, לרשום ולהקליט, למען הדור אשר לא ידע.
|
|
|
|
