מבצע
סניקרס
מייקל: זה
התחיל ככה. לפני מלחמת ששת הימים ממשלת ישראל הייתה במגעים עם ממשלת ארה"ב
לקבלת ציוד צבאי ורפואי. השלטונות לא היו מעוניינים שעובדי שדה התעופה ידעו מה
קורה שם ולכן הזמינו את כל השליחים לבוא להעמיס את המטוס. כל השליחים הגיעו, סיימו
להעמיס את המטוס הראשון ואז אמרו להם: בסדר, מחרתיים יש עוד מטוס. רוב השליחים
אמרו: מה פתאום? אנחנו צריכים לעבוד. ואז השליח של בני עקיבא, איצ'י פוקס, אמריקאי
חבר טירת צבי, נידב את חברי בני עקיבא לסיים את המלאכה. נפל עלינו למעשה לארגן את
החבר'ה מבני עקיבא שלמדו באותו זמן בישיבה יוניברסיטי בניו יורק.
הציוד לא היה מוכן, ולא ידעו מתי הוא יגיע. היו מביאים אותו ממחנה צבאי שבמדינת
פנסילבניה. מה שמדינת ישראל הייתה צריכה, מסכות אב"ך, למשל, היו מזמינים ומעבירים
לשדה התעופה קנדי בניו יורק.
מרב: אנחנו
התחלקנו לשתי קבוצות בנות 12 איש כל אחת, ובמשך שבועיים עבדנו במשמרות של 12 שעות,
גם בשבתות. אני גרתי במרחק של רבע שעה משדה התעופה, וחלק מהחבר'ה נסעו אלי הביתה ביום
שישי וישנו בסלון. לנו כסטודנטים היו שתי
בעיות במבצע הזה: 1. אי אפשר היה לספר לאף אחד מה עושים. 2. המלחמה התחילה בדיוק
במועד מבחני סוף השנה, ולנו זה היה גם שנת סיום הלימודים. פשוט נעדרנו מהבחינות.
אני זוכר שיום אחד אמא שלי נכנסה ואמרה לי: משה, אתה יודע שאתה מפסיד את הבחינות? "כן". ואתה לא יכול לספר לי מה אתה עושה?
"לא". אני מקווה שאתה יודע מה
אתה עושה. "כן".
דרך
אגב, בשדה התעופה היינו מעמיסים את הציוד על המטוסים ומוחקים מהארגזים את הכתוביות
שציינו את מוצאו, כי האמריקאים לא רצו שאף אחד ידע ששולחים ציוד צבאי לארץ. על הארגזים
כתבנו: "יחי הידד מחברי בני עקיבא בניו יורק". עם סיום העמסת כל מטוס היה מגיע אחד שכינינו
אותו "ג'ימס בונד", בחור גבוה במעיל גשם ומשקפי שמש. הוא היה חותם על
המניפסט שציין את תוכן הארגזים. הציוד כלל
מזרקים - מיליוני מזרקים, מכשירי רדאר, פנסים, מסכות אב"ך, ועוד. במשך כל
התקופה הביאו לנו אוכל של אל-על.
יום אחד שאלו אותנו עובדי הנמל שעבדו בסמוך אלינו מה אנחנו מעמיסים. סני
מונדרר, שהיה חבר בצוות שלנו, שאל אותם אם הם יודעים שיש מלחמה בסיני. הם ענו שכן.
הוא סיפר להם שבסיני המצרים בורחים ומשאירים את נעליהם בחולות ואנחנו שולחים להם
נעלי ספורט ("סנייקרס") שיהיה להם מה לנעול.
מאותו רגע קראנו למבצע Operation
Sneakers.
עם
סיום המבצע מיטש חפץ ומרב נבחרו על ידי החבר'ה לדבר עם דיקן האוניברסיטה. הוא אמר
בציניות: תראו מי הגיע, אולי תספרו לי איפה הייתם במשך שבועיים? "אנחנו לא
יכולים". אבל מה חשבתם לעשות לגבי הבחינות? "לא יכולים לספר". הוא קרא למזכירה שלו וביקש שתשלח מכתב לכל
המרצים ותסביר להם שהבחורים האלה ייכשלו בבחינות ולא יקבלו את התואר.
לפני שליחת המכתב הוא אמר לנו: אני
מציע לכם לחשוב פעמיים, כי ילכו לטמיון ארבע שנות לימוד. מיטש ומרב יצאו החוצה והתלבטו אם לספר את האמת.
בסוף חזרו ואמרו: הדיקן, האם זה לא מספיק שנאמר לך שעשינו משהו למען מדינת ישראל
בעת צרה, במלחמה? "אז למה לא אמרתם?
כי אני עשיתי אותו דבר כשהייתי חבר בני עקיבא בצ'כוסלובקיה ב- 1948". הוא קרא
שוב למזכירה ואמר לה: כל המורים חייבים
לבחון את הבחורים האלה במועד ב'.
המעניין
הוא שכל המורים הלא יהודים ויתרו על המבחנים וכולנו קבלנו ציון A (10). וכל המורים היהודיים הכריחו אותנו להיבחן אחרי
הקיץ. (למרב הייתה בחינה ביום החתונה של
מייקל ונחמה יהושע, שהתקיימה מחוץ לניו יורק. אביו חיכה לו בחוץ, הביא אותו ישר לשדה
התעופה, והוא הגיע בזמן, יחד עם התזמורת).
