הלנה ליד ההורים. מדוע?
אני חושבת שכמעט כל הדוברים באסיפה האחרונה עשו לי שירות נהדר בכך שהם דיברו,-הם פשוט הדליקו אצלי נורה אדומה.
כל הדברים שעד עכשיו חשתי והרגשתי בתוכי פרצו מתוכי בזרם של מילים, דברים שאני כל כך הרבה חושבת עליהם בתור בת קיבוץ שהתחנכה פה, בתור אימא ובתור מטפלת .
בדברי אתיחס לשתי נקודות עיקריות שנאמרו פה:
א)אברהם שטיין ציין שכאשר יש הלנה משותפת ישנה אפשרות במידה ולילד יש בעיות , להלין אותו בבית ולו הייתה הלנה משפחתית לא יכולנו לעשות ההפך.
ב)אתייחס לדבריו של יעקב למיץ' חפץ שציין שבקבוצה יש לנו אחראיות קולקטיבית לנעשה בכל המשפחות ולא ייתכן שלחלק מהילדים לא יהיה טוב במשפחה—בהלנה המשפחתית, ואנחנו בתור חברה קיבוצית לא נוכל לעזור להם.
עוד דבר שאני רוצה להדגיש לפני שאני ממשיכה, שאין לי טענות כלפי מוסדות החינוך כיום , להיפך, נעשה כבר צעד גדול קדימה, אך יש מקום לשיפור נוסף... והעיקר-
הטיפול בילדים מתחיל במשפחה, כמה אתם עוזרים לילד שאתם לוקחים אותו מהמסגרת המשפחתית ועוזרים לו ב"מוסד"?
הוכח שההשפעה הקריטית והעיקרית של הילד באה מהבית.
כל המוסדות החינוכיים בקבוצה הם השלמה ולא תחליף. פה ההזדמנות לבוא ולטפל היטב במסגרת המשפחתית, זה התעלמות-(אחר כך מתפלאים שמאותם משפחות הילדים לאחר בי"ס לא חוזרים למשפחת הקיבוץ, כי הרי הם מתרחקים ממשפחתם הפרטית שלהם גם בן, ואת זה הרי שידרנו להם בתקופת ילדותם).
במסגרת חינוכית כללית נכון וטוב שהילדים מתרחקים קצת מהבית ולא כל היום "מתבשלים" בתוכו, ואז חלק מהדרישות של ההורים נופלות גם על המחנכים והמטפלת, אך נדמה לי שגם עם הלנה נשמר פה איזון טוב.
ההיפך לדעתי זהו האיזון המתאים. עד עכשיו נטלנו את כל האחריות מההורים והרחקנו את הילד מהפינה המשפחתית . אינני יודעת מדוע יש בתוכנו אנשים שכל כך חוששים מהיחידה המשפחתית.
אם בדברים הקטנים בתוך המסגרת הביתית איננו יכלים להתמודד, כיצד נדרוש זאת מעצמנו בדברים המכריעים כשילדינו יגדלו?
ופה קצת מה "אני מאמין" שלי לגבי החינוך המשותף: ארבע חמש שעות ביום אנחנו מאפשרים לילד להיות במשפחתו, רוב שעות היום הילד כפוף למסגרת הממסדית, כן המסגרת ששומרת עליו מכל רע, החל מהשנייה שהוא קם בבוקר עוקבים אחרי כל מעשיו, בודקים אותו מימין ומשמאל(הגעת בזמן, סידרת מיטה ,סידרת חפצים, אכלת, שבעת וכו')החל מהמטפלת בבוקר, במחנכים בבי"ס, ובהמשך בחברת הילדים, שעל פי רוב מעשי הילד מכוונים בעיקר לפי מה שהם יגידו ומה יאמרו עליו.
הילד בקיבוץ נתון בתקופת החינוך בתוך מסגרת של ארבע צלעות, כשהצלע האחת היא המחנך, השנייה המטפלת, השלישית חברת הילדים והרביעית שמורה להורים. מתוך שלוש הצלעות הראשונות קשה לפרוץ, קשה לסטות, ורוב המעשים והדיבורים של הילד מכוונים לפי הציפיות והדרישות של הגורמים הנ"ל, ובצורה כזו נדמה לי שהילדים שלנו מאבדים את הביטחון העצמי שלהם, ואת כושר השיפוט האישי בצלע הרביעית ישנו קצת יותר חופש פעולה ופחות ביקורת. זאת היא הצלע שמקנה לכל ילד וילד שלנו את הייחוד שלו. ואנחנו יודעים טוב מאוד שהגורם המשפיע לחיוב או לשלילה על הילד זה הבית.
הרבה מאוד פעמים הילד נמצא בחדר עם ילדים שאינו יכול לשכון במחיצתם והוא חייב יום יום לבוא ולהתמודד עם זה, ולהפנים את כל מה שבתוכו כי זהו צו החברה והממסד---אין לו פינה שקטה בה הוא יכול לברוח קצת, להתבודד עם עצמו מבלי שיגיבו על מעשיו וישפטוהו. גם הורים שהם לא כל כך טובים כמחנכים וכהורים, וטוב שילד יתרחק מהם, הם טובים פי אלף לילד מכל מחנך ומטפלת שנחשבים בעיני החברה ובעיני עצמם לדגולים.
אני חוזרת ואומרת שהלינה המשפחתית בקיבוץ רק מקרבת אותנו לאיזון הנכון-אנחנו נותנים לילד קצת יותר פרטיות, ועם זה יש לו מספיק שעות להתבשל ולהתמודד בחברת הילדים. האם גם בערב הוא צריך את זה? בהלנה יש גם להורים זמן להיות עם הילד שלהם כל אחד בנפרד ולשוחח בשקט,והמצוות החשובות של הערב והבוקר שמיץ' הזכיר שניתן לקיים בשקט ובאווירה חיובית ורגועה.
חנה , את רמזת בדברייך שישנם הורים הנותנים דוגמא לא חינוכית לילדיהם, והפתרון שלך הוא שהילדים לא יהיו בקרבתם וילמדו מהם. נדמה לי שההלנה דווקא תעזור בתחום זה , וכל משפחה תעשה לה את סדר העדיפויות על איזה ערכים היא רוצה לעמוד עם הילד, ומה תהיה השפעתה על הילד לטווח הרחוק. בכך גם נתקן את עצמנו ההורים כל אחד ואחד, וכמובן את כל הסביבה. ומי כמונו יודע כמה הורים משתנים כשבניהם מגיעים לגיל חינוך. "ומתוך שלא לשמה בא לשמה".
כן יש לנו גם למחייבים את ההלנה, אחראיות קולקטיבית, על הנעשה בכל המשפחות, אך אנחנו ניכנס לעומק ולא נטייח. נעזור למשפחות ביחד עם ילדיהם בתוך המשפחה. כבר היום מטפלים בצורות שונות ע"י חוגי הורים, ייעוץ, מעורבות וכו'....
יעקב, דיברת שאנחנו צריכים לעבור לזה ברגע שאנחנו חזקים ולא ברגע זה שאנחנו חלשים. מי ערב לך שנתחזק. נדמה לי שלהיפך שלפי קריטריון החוזק שלך אנחנו רק נלך ונחלש, ומה תגיד לנו בעוד כמה שנים? כיצד תשפוט אותנו? אנחנו רואים בשלב זה של ההלנה התפתחות והשלמה של החברה הקיבוצית. אתה אולי רואה בזה נסיגה—ואתם חוסמים בפנינו את הדרך.
בניתם, אתם, המייסדים, קיבוץ לתפארת, ואתם רוצים לשמור על המסגרת הזו בכל מחיר, ומתרפקים עליה, אתם מניחים אבן גדולה בדרכנו, אבל מדרך הטבע שהשביל מחפש לו דרכים עקלקלות והוא תמיד ימצא לו, ולדאבוננו אצלנו זה מתבטא בחוסר משמעת, הפקרות, וכל מה שנאמר בתחום הזה.
רמזת שאולי הדבר יתבצע כשאתה כבר לא תהיה, אז כמובן האבן תתגלגל כי לא יהיה מי שיתמוך בה ויחזיק אותה בכוח. אבל אז גם יהיה מאוחר מידי בשבילנו, כי הדברים צריכים להתחיל מן היסוד, מדור ההמשך שזה עתה נולד. עזרו לנו ולילדיכם שעומדים להקים משפחות!!
שרה ברנע 7/11/1980
|
|
|
|
