7.5.10
ספר -סתם סיפור
בבוקר, עם כיבוי מדורות ל"ג בעומר, עברתי ליד המספרה. השקט היה מעיק. איש לא עמד בתור, גם לא אישה. הדלתות היו נעולות. רכזי מערכת "קול השבוע" שלחו אותי לבדוק האם הריצה לתספורת למחרת ל"ג בעומר היא אמיתית, או סתם סיפור. המסקנה שלי וגם של הספר היא, שבאמת מדובר בסתם סיפור, ברווז עיתונאי. אין כאן אנשים שצובאים על הדלתות ושערותיהם סומרות.
יומיים לפני כן, ביום שישי, נסעתי לקרית מלאכי לפגוש את שאול הספר, שמזה כחודש אינו מופיע לעבודה, אך הוא חוזר ובגדול לאחר ל"ג בעומר. בשעות הבוקר גם המספרה של שאול במרכז הקריה (תושבים נוהגים להשמיט את המילה "מלאכי") ריקה.
שאול לא כל כך הבין על מה המהומה. לגביו ההשפעה של ה"עומר" קטנה מאד ויש לו הסבר לכך. דבר ראשון, רובם מסתפרים לקראת חג הפסח ואז, לאחר הפסח ובזמן "העומר" יש מטבע הדברים תנועה דלילה של לקוחות. והדבר השני, הספרדים אינם נוהגים כמנהג עדת אשכנז וכן מסתפרים בימי ספירת העומר.
אז אם סיפור גדול אין כאן, לפחות כמה מילים, כמו ששאול סיפר לי על התחביב שהפך למקצוע.
מספר שאול: "אשרי אדם שתחביבו הוא מקצועו. גדלתי במושב עוזה, במשפחה ברוכת ילדים (וברוכת שיער – ש.ג.). הספרות אצלי היא מתנה מאלוהים. בגיל 14 הפסקתי ללמוד. הייתי הולך למספרות בקרית גת, יושב ומסתכל על עבודת הספרים. היתה אז תמימות, אני יושב במשך שעות במספרה ואף אחד לא שואל אותי מה אני עושה במספרה. נמשכתי למקצוע. בלב תמיד אמרתי שגם אני יכול. יום אחד שבתי הביתה והושבתי את אחד האחים שלי על כסא והתחלתי לספר אותו. המספריים שבהם השתמשתי היו מספרי תפירה גדולים, מה שדומה קצת למספריים שבהם גוזזים את הצאן. ראה אח אחד מה יצא, ראו גם האחים האחרים, באו גם השכנים, וידעתי שיש לי את זה. מכאן יצאתי לדרך.
כשהגיע זמן גיוסי לצה"ל, שרצה שאהיה מה שהוא רוצה, העמדתי תנאי: או ספר או הביתה. הייתי בעין הסערה. את המתח שהיה באוויר היה נתן לחתוך במספריים. אני הקטן, נגד צה"ל הגדול. ולמרות זאת, עוזר קצין מיון, ביצירתיות יוצאת דופן, החליט שהוא ייתן לי לספר אותו, והחלטה תתקבל לפי מבחן התוצאה, ובלי סיפורים. נשארתי בצבא ושירתתי בבסיס קציעות בחטיבת שריון בתור "ספר החטיבה.
"לאחר השירות הסדיר המשכתי עוד שלוש שנים בשירות קבע. כמו שאמרתי, באתי מאהבה למקצוע. גם בצבא אהבתי לעשות לחיילים תספורת שתעשה להם טוב על הנשמה, גם אם באו כששערותיהם מלאות באבק המדבר. בשנת 1986 פתחתי את המספרה בקרית מלאכי".
סיפור מרגש, אבל איך הגעת ליבנה?
"שמי הלך לפני. חברות מעין צורים ומהאזור העבירו את שמי לחברות שלהם ביבנה. יום אחד התייצבו אצלי במספרה מרכז המשק ומרכז השירותים, ומאז, יום בשבוע אני בקבוצת יבנה".
מספרה ידועה כמרכז העצבים החשופים של הקיבוץ. על מה מדברים במספרה?
שאול ענה לי שהוא שומע הרבה, אך סוכר את פיו. "זה חלק מהמקצוע להקשיב, לשמוע, להנהן בראש ולא להגיב. זה מקום שבו באים גם להירגע. אישה שיוצאת מהמספרה היא אישה חדשה. יש בה אהבה וטוב לה בנשמה".
לפי מה ששאול מספר שהוא שומע במספרה, יש והפנים הן אלה שהיו צריכות להחליף צבע. אבל במספרה שלו, ותחת ידיו, דווקא השערות הן אלה שמחליפות צבע, וטוב שכך.
זהו שאול שתחביבו-מקצועו.
שמשון גוטליב
|
|
|
|
