 לצילה היקרה, נאמר במסיבת הפרידה שנערכה השבוע בבי"ס
את מספר השנים בהם בבית הספר עבדת, אני לא יודעת לקבוע במדויק ובמחי יד.
למרות שחזרת ואמרת לי את מניינן
ועל כך גם ב"קול השבוע" בתוך מסגרת
מאירת עיניים נכתב.
כנראה שזה בלתי נתפס במח האנושי,
ואין לזה חשיבות במופשט ללא המוחשי.
כי מדובר פה על מפעל חיים,
ומאליהם הזיכרונות עולים:
ריחות, קולות, אמירות ומראות
רגשות, תובנות, געגועים ושמות.
כדי להתמקד אחלק אותם לתקופות:
(ואכתוב רק על אלה שאני זוכרת, ידוע לי
שיש נוספות)
יש לי הבזקים
מימים ממש רחוקים,
מעיניה של ילדה, תלמידה צעירה,
שבבניין המזכירות לא הרבה ביקרה.
זיכרון ממבנה ישן, עם רצפת בטון אפורה,
ריח הקופי והסטנסילים באוויר,
מתערבב בריח קפה וספרים.
ופני, כשהגעתי לשם, מועדות לחדרך
המזכירה.
חדר לא גדול במיוחד, מלא מדפי ספרים
ושאר ציוד, עד התקרה.
היה שם סולם גבוה,
עליו טיפסת, כדי להגיע ולבצע המשימה.
מול הדלת, שולחנך, ממנו לא זכור לי המחשב,
אך היו מכונות אחרות,
שבשחור היו מכתימות....
היה גם טלפון חוגה, שהיה מונח בתוך חור בקיר,
ואת המסתורין הגביר...
אינני זוכרת מאז את כוסות התה והסוכריות,
אך הנני סמוכה ובטוחה שבידייך היו הרפואות הנדרשות.
מאוחר יותר חזרתי ליסודי על מנת לעשות את הסטאז'
בכיתה הקטנה בבניין העמודים , בה קיבלו
אותי אפרת וחיה, אז.
המזכירות הייתה עדיין בבניין הישן,
לפני כן שוחחתי עם ציפי מעבר לחור הטלפון שבקיר,
וזה הבהיר קצת את אותו המסתורין,
הצלצול עדיין צרם בקולו,
ולא ניגן מוסיקה קלאסית ערבה לתלמיד ולאוזנו.
אינני זוכרת מאז את המערכת על פי הצבעים,
בלוח המשובץ כסינית לבורים,
אך הנני סמוכה ובטוחה, שידייך כבר אז,
זזו על פניו בזריזות
ועינייך במיומנות מדהימה רואות כל חוסר או טעות.
וכעת הגענו על פי הסדר הכרונולוגי לעשור האחרון,
בו אספר על מה שהפך להיות חלק משמעותי בחיי,
מהיותי מורה בבית הספר עמיח"י-
בינתיים המזכירות עברה למשכנה החדש והמרווח
ישנם קווי טלפון לחוץ ולפנים, ומכשירים רבים בטווח.
מכונת צילום, ניילון וחיתוך,
חדר לספרים ופח מחזור לניירות,
חדר מורים עם תמי בר, טוסטר ורוב כלים
הודות לוועד המורים, וצילה שמפקחת מאחורי הקלעים.
המורות והמורים רבים, יש קר"ב ושילוב ותרפיות ותה"ל
ואת , צילה, יודעת איך הכול מתנהל,
מכירה כל אחד וכל פינה,
בכל הנוהגים וההסדרים בקיאה,
לא שוכחת כל דבר מראש להכין
לכל זמן ומאורע להיערך ולהועיל
לא משאירה עובד ללא השגחה או ליווי
וילד ללא יחס חם או טיפול.
והכל נעשה בחיוך ותוך זמזום של שמחה,
למרות שלפעמים העבודה רבה ומלחיצה.
כל אחד ואחת מהילדים ומהצוות הרגיש,
כך אני חושבת,
שיש לו אצלך פינה בלב.
את לכל סיוע מתפנה
וגם מבלי שנתבקשת מיידעת ומזכירה
לכולם דואגת לציוד ולהרגשה של בית ורווחה,
אז זה הזמן לומר תודה על הכל
ואותך לברך שיחזירו לך האל וברואיו
כגמולך ואף כפול,
המון בריאות, אושר ונחת לך ולמשפחתך
בהערכה רבה
אורית בן דב 28/11/2010
|
