מבית, ט"ו תמוז תשמ"א,
17/7/1981
בית המקלחת
(וכל אשר-בה
וכל אשר-עליה)
ויהי בוקר ויהי ערב – ובית המקלחת איננו.
הולך ומתמעט ביישובנו הדור, אשר בשבילו היתה חנוכת בית המקלחת (בו זרמו
מים חמים וקרים) שיא ההתקדמות והנוחיות. הרי לרושמי הרשומות ידועות העובדות הבאות:
ברודגס לא היו מים חמים בבית המקלחת.
בעלותנו ליבנה לשם דירת קבע, אף לא היו מים. בשעות הערב היו רוחצים חלקי
גוף בולטים אחדים, ורק מדי סוף שבוע הלכנו לגן-יבנה על מנת להתקלח לכבוד שבת.
כאשר התחילו לשאוב מים מבאר א' (בניין המדגריה) התקינו שם סידור ארעי של מרזב.
ובהמשך הגענו להקמת מבנה מפחים ליד מגדל המים. נקבעו זמנים לרחצה נפרדת, אך ליתר
הביטחון הפקידו שומר-שומרת נגד עינא בישא.
מכאן יובן, שעם הקמתו של בית המקלחת ראוי לשמו, באה גאולה לעולם. המקום
התחבב על הבריות, והיו חברים, אשר המשיכו ליהנות מזרם המים המסודר אף אחרי שהתקינו
חדרי מקלחת בדירות החברים.
היות וברוכי כישרון תיארו את ההווי המיוחד של המקלחת הציבורית בתנועה
הקיבוצית, אין צורך להוסיף על כך, אצטמצם לעניינם מיוחדים.
א.
פרוזדור מקלחת הבחורים שימש כידוע לחדר גילוח. חברנו זאב בן-אהרן שיח' היה
מכין ברוב כישרון סוגים אחדים של תערובת אבקות, אשר היו מונחים בכלי קיבול
מפוארים: "חלש" – לעדיני העור, "בינוני" – לחבר מן השורה,
"חזק" (ואף "חזק מאד") לגסי העור. כל אחד ידע את אשר נחוץ לו
והיה מומחה לפניו שלו בלבד. זה בא עם כליו הפרטיים (חלק עליון או תחתון של קופסת
סבון ישנה וכן חתיכת פח למריחה ולהרטבה ולהסרה) ואחר השתמש בכלים ציבוריים. נדמה
לי, שרוב החברים התגלחו ג' פעמים בשבוע. בשנים שהייתי נוטר בממשלת המנדט הייתי
נאלץ להוסיף מועדי גילוח.
השימוש באבקה המסריחה לא היה נעים לאלה אשר סובבו במקום הגילוח. כאשר
גויסתי במלחמת הקוממיות לעבוד בתחנת האלחוט שבמפקדת הדרום בגדרה, עוררתי תרעומת
רבה בין החיילים שם, אשר התרחקו מרחק רב מהמקום בו התגלחתי.
נגאלתי מן הגילוח באבקה באביב של שנת תש"י, וכן רשמתי ביומני ביום
12.4.1950: "קניתי לי מכונת גילוח משומשת מיהושע מרקוביץ במחיר של 4
ל"י. אני נהנה מאד מזה".
בכך נכנסתי לשורת הקפיטליסטים שבקבוצה.
ב.
לכל מבנה יש גג. הגג של בית המקלחת היה שטוח ושימש אותנו במשך שנים אחדות
כמקום לתחנת איתות ראויה. מדי ערב הצבנו את פנס האיתות והתקשרנו עם התחנות של
הישובים הסמוכים. אך לא זאת אף זאת: תקופה מסוימת לפני מלחמת השחרור נבנו ביבנה
"עמדות" (ז"ל) סביב המחנה, לפני הגדר(ז"ל), כל עמדה היתה
מאוישת בשעת הצורך במספר חברים, שבראשם עמד מפקד העמדה. המא"ז דאז דרש ממני
ליצור קשר עם כל עמדה ועמדה. לא היו ברשותנו חוטים בכדי למתוח קווים. רוב העמדות
נבנו במקומות כאלה, שיאפשרו קשר עין עם גג בית המקלחת. קבענו סימני אור מוסכמים
אחדים, שבעזרתם יכלו אנשי העמדות להודיע לנו את הדרוש, כגון: גילוי אויב, בקשת
עזרה, פינוי פצוע, תוספת תחמושת, וכיוצא באלה. סימני האור הועברו בעזרת פנסים
רגילים, שהודלקו קצרות וארוכות כסימני מורס. בעמדות שלא היה להן קשר עין עם המרכז
הצבנו מוט בקרבת העמדה וחיברנו בראשו פנס,
אשר הופעל באמצעות חוטים מן העמדה.
זכורני, שאספנו את נציגי העמדות לבית המקלחת (למטה) שם מסרנו את הדרוש
והתאמנו אימון ראשון.
כידוע עברה תחנת האיתות עם פרוץ הקרבות למחרת ליל הפינוי אל חפירה, ועל כך
אולי בהזדמנות אחרת.
ג.
לבסוף אזכיר "ניצול" בלתי שיגרתי של בית המקלחת. בשנת תש"ה
התחלתי לנצח על המקהלה. חזרות המהלה התקיימו בזמן הראשון במחסן הבגדים הישן (בו
התקיים גם השיעור השבועי של הרב ברכיהו וכן ישיבות המועצה, שזכו להשתתפות ערה של
החברים).
עם הקמת הבניין הראשון של בית ספרנו, התכנסה המקהלה באחת הכיתות. המקהלה
נהגה לתרום את חלקה לעתים קרובות במסיבות. לפעמים קיימנו מעין "חזרה
סופית" בערב ההופעה, ואותה ערכנו בחדר ההלבשה של בית המקלחת.
אם זיכרוני אינו מטעני, עשינו כן גם במסיבה להנחת אבן הפינה של גבעת ושינגטון
(בצד דרום של הקבוצה ולא האתר הנוכחי של הגבעה) בהשתתפות הרב הראשי לישראל, הרב
עוזיאל ז"ל, ויו"ר תנועת המזרחי הרב מאיר בר-אילן ז"ל. כל המכובדים
ישבו על הבמה שבצד הצפוני של חדר האוכל, וחברי המקהלה עמדו בכניסה, שבצד דרום.
יתר מעשי בית הקלחת, הציבוריים והאישיים, הלא הם כתובים על ספר דברי הימים
לקהילת יבנה.
מיכאל פ.
|
