קול השבוע 905, 25/9/2010
בלדה לעוזבת קיבוץ(?)
יום שלישי, בוקר,
חדר אוכל.
רעש מכונת השטיפה
גובר על המולת המטבח, חברי קיבוץ גודשים מגשיהם בכל טוב, ליד שולחנות האוכל קולחת
השיחה.
לכאורה, תפאורה
סתמית מוכרת ויום-יומית, אך לא עבורי.
בחיי הנוכחיים,
זוהי תפאורה שפירושה: אוגוסט. נגמרו הקייטנות הרשמיות ואנחנו ביבנה, מה שפעם היה
הבית, ועכשיו הוא "הבית של סבא וסבתא".
הייתי מתפעלת
מהמערך החדש (בשבילי) של הגשה עצמית, ממכונת הקפה והטוסטר, אלמלא שלושה דרדקים
המושכים בחולצתי ותובעים: שוקו!
בעוד אני מתמרנת
כתמנון בין הפיות הרעבים, מורחת פרוסות ומוזגת משקאות, תופסת אותי תרצה ברמץ שטיין ומציעה לי ג'וב
בפורמט החדש של קול השבוע. איזה טור לא מחייב, מבט מבחוץ, רצוי עם איורים. נראה,
אני מנסה להתחמק, ומסבירה לילדות שזו האישה שמדביקה את הבולים על המעטפות שסבתא
שולחת להם.
האמת, הצטברו
אצלי המון הגיגים ותובנות, ואולי זו באמת הזדמנות לחלוק אותם אתכם, הציבור היקר
שבקרבו חייתי את רוב שנותיי, ושמעולם בעצם לא חשבתי להיפרד ממנו.
שלוש עשרה שנים חלפו מאז היום בו עזבתי. נדמה לי שהחתונה שלנו
הייתה האחרונה שבה עוד ניגנה תזמורת הקיבוץ. ירח דבש קצר במלון בהרצליה, שבת שבע
ברכות, וזהו. אספנו את כל המתנות ואת החפצים המעטים מהחדר בשדרה, והעברנו הכול
למעונות הר הצופים.
כשעזבתי את
הקיבוץ, עוד לא היה לי טלפון סלולארי. גם לא לרוב חברי הקיבוץ. האינטרנט עוד היה
בגדר שמועה בלבד (אולי רק לסאני היה בבית דבר כזה), ולירושלים - מאז ועד עתה המקום
שלמדתי לכנות בשם 'בית' - נסענו דרך צומת מסמיה, כי עוד לא היה כביש 7. בחדר האוכל
עוד לא הייתה מעלית, ובבית הכנסת הישן עוד ישבו כולם עם הפנים לאותו כיוון. פעוטון
רימון עוד היה פעוטון, וגן כחול עוד היה גן.
כל כך הרבה השתנה
מאז. גדיים שהנחתי נעשו תיישים, אנשים יקרים הלכו לעולמם, אנשים לא מוכרים באו
במקומם. אני טיפוס נוסטלגי, מה לעשות. אבל דעו לכם שלהיות קיבוצניקית זה כמו לרכב
על אופניים - מיומנות שלא שוכחים גם אחרי שלוש עשרה שנה. ניסיתי (את הרכיבה על
אופניים, זאת אומרת).
יש בעיקר דבר אחד
שחוזר וטורד את מנוחתי כל אימת שאנו מגיעים לביקור, בעיקר בשוק פורים ובחופש הגדול
- המעמד המביך-משהו של 'עוזבת קיבוץ' או 'יבנאית לשעבר'.
אני זוכרת היטב
איך הסתכלנו, כילדים ואחר כך כבוגרים, בטיפוסים הלבנבנים והרכרוכיים,
ה'עירוניסטים', שפשטו כארבה בחדר האוכל ובבריכה בחופש הגדול, איך בזנו להם בליבנו
(ולפעמים גם בקול). הם היו אלה שמרעישים עם הילדים בחדר האוכל, שממלאים את התורים
למתקנים השווים של שוק פורים, שמתפעלים מהפרות ברפת, מתרוצצים במשק ילדים, ובאופן
כללי מפריעים למהלך התקין ולסדר הטוב. עברייני תנועה בנתיביהם הסלולים בדייקנות של
החיים היבנאיים. אז נכון, חלק מהם זיהינו בתור בנים-של, דודים-של ואחים-של, אבל
המעמד הזה הקנה להם לכל היותר את הפריבילגיה להתארח בשבתות ובחגים אצל המשפחות
שלהם, ובטח שלא לשחות לנו בבריכה.
איך שגלגל מסתובב
לו. היום, אוי לאותה בושה, מדובר בי ובמשפחתי.
היטיב לנסח זאת
שלמה ארצי, בשירו 'נוף ילדות':
"בגן העדן
של ילדות / אשר היה פורח / הייתי חלק מהנוף / היום אני אורח" .
גילה גולדשטיין
(וכמן)
|
