בלדה לעוזבת קיבוץ
"בית זה בסך
הכול קופסת שימורים שגרים בה..."(דתיה בן דור)
"הבית זה מקום
שאם אתה חייב לחזור אליו תמיד פתוחה בו דלת לקראתך"
(נתן יונתן)
בזמן האחרון הגיע הבן
הקטן שלנו לגיל שבו הסלון הופך לאתר בנייה—הוא כל
הזמן יוצר
קונסטרוקציות מהכריות של הספות, אותן הוא
מכנה 'בית ' או
'אווירון'. (בהתאם לצורך הנפשי ולזווית הכריות באותו
רגע.) לא, עוד לא
סיפרתי לו את "הבית של יעל". אבל בקרוב
נגיע לזה. ההתבוננות במעשי
הקטנצ'יק הביאה אותי
לתהות קצת על המושג 'בית' , ואת ההגיגים האלה
בחרתי לחלוק
אתכם. וסליחה , ניצה, גם הפעם אין איורים.
שני הציטוטים לעיל
מדגימים, לדעתי, שתי גישות שונות בתכלית לשאלה
מהו בית: קירות,
חדרים, ריהוט, אינסטלציה,
חשמל, וכל הגשעפט. השני
מדבר על ההרגשה. באופן טבעי,
המגורים שלנו באותה קופסה מעניקים לה
את תחושת הבית –כאן
נמצאים חפצינו, כאן אנו מבלים את הזמן
המשפחתי
שלנו, כאן אנו חשים מוגנים ובטוחים. כאן הכול מוכר
לכאורה, שני היבטים
שונים המתייחסים
לאותו מרחב. אלא שאצל קיבוצניקים, אני חושבת,
התמונה קצת יותר
מורכבת. זכורני במהלך השירות הצבאי, שהסברתי
למישהי את הבדל
העקרוני ביני לבינה(העירונית) היא מגיעה
לעיר שלה,
לרחוב שלה, נכנסת לבניין, ורק לאחר שפתחה את הדלת היא
נכנסת הביתה.
של הקיבוץ, הבית אינו תחום בקירות, הבית הוא גם השבילים והדשאים וכל
המרחב הזה שמשתרע בין
הלולים והשדות והמטעים(אם עוד נותרו כאלה).
את הארוחות אוכלים
בחדר האוכל, את הכביסה מכבסים
במכבסה, ולמרות
שכבר אין מועדון לחבר
ושעות הפנאי עברו הפרטה כמעט טוטאלית,
עדיין יש
איזו תחושת ביחד
ומשפחתיות גם ברחוב הקיבוצי, ואת זה למדתי
להבין
לאשורו ולהעריך
ולהתגעגע, רק אחרי שעברתי לגור בעיר, כמי שהחליפה
חמש דירות במהלך חמש השנים האחרונות(אחת מהן בחו"ל)
יצא לי הרבה
לחשוב על המושג
'בית' ולשאול את עצמי לאן הלב משתוקק
כשהוא רוצה
'הביתה'.
בהתחלה כשגרנו
במעונות הסטודנטים עוד השתמשתי במילה' הביתה ' גם
לתאר את בית
הוריי, אמרתי ש'אנחנו נוסעים הביתה לשבת'
, כלומר ליבנה.
באותה תקופה זה גם
היה מתבקש, כי בסופו של דבר המגורים
במעונות דמו
יותר לחיי הפנימיה
בתיכון מאשר לדירת משפחה בורגנית. ובכל
זאת,
כשמתרחקים מאותו מקום
מוכר שהיה הבית במשך 25 שנה ומהמסגרת---
שלפעמים , כידוע,
היא לא רק מחבקת אלא גם חונקת---מתחילים להתרגל
לחיים החדשים.
כמו כל תהליך של
גמילה זה לא היה קל ולא קרה בבת אחת. לאט לאט
התרגלתי לקרוא לאותו
מקום(והפעם אני מתכוונת לבית במובן הפיזי, לקופסא)
'הבית של
ההורים' עם הזמן גדלה המשפחה, והוא הפך להיות 'הבית של
סבא וסבתא'.
נכון , אני גרה בירושלים כבר שליש מהחיים שלי, ואני אוהבת לגור בה, אבל
יבנה נשארה בית
בשבילי, ובחלומותיי אני תמיד חוזרת
לשבילים המוכרים
ולמראות
האהובים, אף שחלקם כבר השתנו או חדלו
להתקיים. וגם אם איני
מזהה עוד את ההולכים
מולי בשביל, עדיין הפה מברך אוטומטית
בשלום(או
נכון יותר למועדי
הביקורים שלנו, 'שבת שלום').
גילה וכמן 10/12/2010 |
