ערב ראה"ש תשע"א
"כולנו ריקמה
אנושית אחת חיה"
לפני שנים
שורה זו מהשיר הייתה קרובה לאמת. היום קשה לי לראות מציאות זו מתקיימת.
כשהייתי קטנה יכולתי ללכת
בקיבוץ וכולם ידעו שאני "שייכת" למשפחת יעיר. יכלו להתבלבל בין יסכה
לצילה, אך לכולם היה ברור מי הורי, מי סבתי ושאר הקשרים המשפחתיים. גם אני
הכרתי את כל החברים , ואת קשרי המשפחה ביניהם, את השתייכותם החברתית – בני כמה הם,
מה עושים ילדיהם, מי התחתן עם מי, הקשר האישי והמשפחה המורחבת.
עם השינויים בפני הקיבוץ,
הופיעה גם הסתגרות בתא המשפחתי הצר (שגם הוא כבר לא צר), הרגשת השייכות נעלמה, וההסתגרות גדלה.
על זה אני מצטערת, זו החמצה
מסוימת של היחד הקיבוצי.
אפשר לחשוב על דרכים שונות
לחיזוק הקשרים בין החברים, וזה יכול להיות אתגר לשנת ה-70 שלנו.
צילה גינוסר |
