ללמוד לפרגן-הזורעים בדמעה-ברינה יקצורו

הזורעים בדמעה ברינה יקצורו

נתבקשתי לכתוב לקול השבוע על ערב חשבון הנפש שנערך במוצ"ש האחרונה לשנת תש"ע. הערב עמד בסימן "לראות את מעלת חברינו", שעיקרו היה לבדוק את תרבות הפרגון בקבוצתנו. הקדימון (פרומו) לערב, היה לוח המודעות הססגוני בו נתבקשו חברים וילדים לכתוב כמה מילים טובות למי שמגיע לו, לפי דעתם. לא אטעה אם אומר שלמארגנים היו חששות כבדים שהלוח יישאר מיותם וריק, וחששותיהם נגוזו. עשרות חברים וילדים השתתפו במבצע, כתבו ותלו.

ובכל זאת, בחרתי לכותרת רשימתי הקצרה את הפסוק המפורסם והנדוש קמעא. וכל זאת למה? יען כי מי שלא בא במוצ"ש לשיחה בחדר האוכל, הפסיד בגדול. ראשית לכל הוא  הפסיד לראות מקרוב וללמוד, כיצד מכינים ערב לקיבוץ.

כשנכנסת לחדר האוכל ראית שיש לערב הזה סיכוי להצליח: השולחנות היו ערוכים ומוכנים, המנחים ישבו מצוידים באביזרי עזר שונים וחיש מהר התברר לך שהם "שוחים" בחומר ומוכנים כדבעי למשימה. השלטים, מוכנים, המזנון קורץ, הצמד נילי ורן (והגיטרה) מנעימים את האווירה (תשובתנו הניצחת לכוכב נולד). אט-אט הגיעו חברים לא מעטים והקבוצות החלו במשימות ובמטלות.

ומה עוד הפסיד מי שלא הגיע? אם היה בא ומשתתף בשיחה הקולחת ליד השולחנות, בקבוצות שגובשו ופוזרו, היה מתברר לו שכנראה המצב לא כל כך גרוע. חברים סיפרו בגילוי לב על פעילויות שהם עושים וגורמים טוב לאחרים. מסתבר שהתדמית שיצרנו לעצמנו, היא הרבה יותר כהה מדמותנו האמיתית. יש פרגון, אולי לא מספיק ואולי הוא אינו כולל את כולם, אך הוא קיים.

צוינו לשבח ענפי השירות לחבר, אשר כולם עושים מאמצים לבוא לקראת החבר במהירות וביעילות האפשרית. העירו שאולי אין הדבר כך בענפי המשק, לתשומת לב מרכזי הענפים.

סוף דבר, היה קצר ומיהרנו לסליחות של מוצאי יום מנוחה. אך יש להניח שהדי הערב הזה יותירו את רישומם על חיי הקבוצה גם בעתיד. אני מעריך שכל אחד מאלה שלקחו חלק באירוע, יצא משם עם משהו ביד. העיקר, לא לקבל את הכל כמובן מאליו.

אציין עוד את פתיחתו של הערב על ידי דני המזכ"פ (שאולי תפורסם בגיליון) ואת דברי הנעילה המבריקים (בעזרת לאה גולדברג, הפעם) של הרב אילעאי.

גמח"ט

רמי ע.