געגועים לשירת המקהלה

בהיותי כבן שתים-עשרה, "בית הילדים" שלנו היה ב"צריף קדמה". חזרות המקהלה התקיימו  בכתה הצפונית של בית הספר הישן שהפך ברבות הימים למשרדי בית הספר היסודי ונהרס על מנת לפתח את מרכז היום לקשיש. המנצח היה מיכאל פרלמן ז"ל שעבד עם המקהלה על שירת פסוקים  הלקוחים מן התנ"ך, או, על שירי ארץ ישראל "הישנה". היה לנו "כיבוי אורות" אך לא הייתה שמירת ערב. מעט אחרי כיבוי האורות התלבשתי מחדש והתקרבתי לכתה, שהאוויר אליה הגיע משלושה חלונות גבוהים בצד מזרח, ישבתי על המדרגות, הקשבתי ולמדתי את "קולות" המקהלה. בהיותי בעל תפיסה מוסיקלית מהירה ידעתי לשיר את שלושת הקולות הגבוהים, את הבס לא ניסיתי ללמוד כי לא יכולתי לשיר בקול נמוך. לקראת סוכות היה מתוכנן כנס מקהלות של הקיבוץ הדתי והמקהלה התכוננה לקראת הופעה שנערכה באמפיתיאטרון שהיה מדרום לבית האורחים, שם התקיים גם מופע "שמחת בית השואבה".  בפחד ובמורא נגשתי למכל ושאלתי: "האם אוכל לשיר עם המקהלה"? מכל שיחק בכיפתו, גרד את האף וצחק: "אתה יודע את השירים"? אמרתי: "כן". "בוא ואשמע אותך". שאלתי: "איזה מן הקולות לשיר"? הוא התגלגל מצחוק ואמר:, "בוא נתחיל מן הסופרן". שרתי. "נעבור לאלט" שרתי. "גם את קולות הגברים אתה יודע"? "רק את הטנור", עניתי. נמוך אני לא יכול. מכל הסתכל אלי ואמר: "זה נפלא, אבל לא תוכל לשיר איתנו, זה יהיה מאוחר ואנחנו לא הראשונים". אוכזבתי. המשכתי להקשיב לקולות המקהלה ולימים, כשקולי עמד לי עדיין הצטרפתי למקהלה.                     

מייק נעמן