על דרכי הלנת
ילדים מזווית ראייה של סבתא
לאחר התבגרות של דור של ילדים ויציאתם לבנות את ביתם בקיבוצינו, אפשר לסכם
מספר הישגים חינוכיים, אשר לעתים משכיחים אותם. שיטות חדשות בהוראה, רווחה ורמת
חיים מחייבים אותנו לבדוק היטב, מה השגנו עד כה, ולאיזה הישגים אנו שואפים בעתיד.
אין ספק שגדל כאן דור צעיר אשר הוכיח את יכולתו לפעול ולהגשים רבות, לקיים
חברה ולהרגיש ביטחון ונחת, במסגרת החינוך המשותף. וזאת על אף שהחינוך שהענקנו היה
חסר ידע וניסיון, ולעתים היה כורח המציאות ולקה בחסר.
ועל אף זאת נוצרו במסגרת בית הילדים ערכים חברתיים שרצוי לעמוד עליהם
היום.
א.
קלטנו במשך
השנים מספר ילדים, שביתם נהרס ולא מצאו מסגרות מתאימות אחרות לקליטתם. בלי ספק הם
שוקמו ומצאו בבית הילדים משען ושותפות, אשר משפחה עם הלנת ילדים ע"י הוריהם
לא יכלו להעניק להם. זו היתה מזיגה אידיאלית בין מוסד ובין בית חם. זה גם איפשר
שותפות בנשיאה בעול – לעתים גם במשפחות אשר לא התגברו לבדן על בעיות החינוך.
במיוחד יש לציין עזרה הדדית בין הורים כאשר
נאלצים להיעדר, מסיבות חופשה, לימודים, עזרת קרובים או מחלה. כיצד ניתן להגשים כל
זאת כאשר כל משפחה מסתגרת בביתה. יש לי לעתים רושם, שבקיבוצים שנהוגה הלנה משפחתית
כבר קשה למצוא מישהו, שמוכן לקלוט בביתו עוד ילד. ייתכן שההסתגרות הגיעה להגזמה
דווקא בקיבוצים, ובוודאי יש הסבר סוציולוגי למצב הזה. אם אין סבתא במשפחה, נשארות
רק מתנדבות או בנות שרות לאומי להציל את המצב. אין זה דומה למצב בישובים כפריים
בעלי אוכלוסיה מלוכדת, או שכונות מפותחות. ואלי חרתנו הפכה יותר מדי
ממוסדת ומאורגנת! דבר זה יתבלט גם בחוסר יכולתנו
לארח ילדים מישובים אחרים, וההסתגרות עוד תגדל עם ריבוי הילדים הקטנים, המצטופפים
בדירות אשר לא יכולות לענות על כל הציפיות שלנו בזמן קצר. ואל נשלה את עצמנו שאנו
נוכל לבנות דירות מרווחות מאד. ומה בדבר האפשרות של ההורים, במיוחד האמהות, למלא
תפקיד אחראי, ללמוד, לצאת השכם בבוקר, להשתתף בישיבות וכו'?
כשרואים כיצד מעירים ילדים רכים עם שחר, מלעיטים
אותם בחפזון, עוטפים אותם מהר ככל האפשר ומובילים אותם בכל מזג אוויר ישר מן המיטה
החמה אל בית ילדים, וכבר האימא עמוסה סידורים וחפצים אישיים, שמחכים לסידור במשך
היום – זה לא נראה כהישג סוציאלי מיוחד. גם קשה לדרוש מאימא של ילדים אחדים שתגיע
לעבודה רגועה ומרוכזת.
כמובן – כנגד כל חסרון ניתן להעמיד את היתרון של
השכבה בבית, כפי שרוב האמהות מצפות. בכל אופן נדמה לי, שבערב הילד עייף אחרי שעות
פעילות ותשומת לב בבית. אין וויכוח על כך, שהתנאים שילדינו זוכים בהם בבית בקיבוץ
הם מן הטובים, ולוואי שלכל ילדי ישראל יהיו הורים משוחררים מדאגה והתרוצצויות כמו
אצלנו. אם נעמיד זה לעומת זה את הפרידה מן ההורים בערב או בבוקר – ההבדלים
בס"ה אינם משמעותיים.
ועוד טרם שמענו על כשלון שיטת החינוך בפנימייה
תיכונית. כיום המחקרים בארץ מעידים על עדיפות ברורה של הפנימיות, בהישגים
הלימודיים, חברתיים בוודאי גם בהתפתחות האישית. ושאלו נא ילדים וחיילים , שסיימו
בשנים האחרונות את לימודיהם, אם הם לא העריכו את בית הילדים והחברה אשר בה התחנכו,
ואם בית ההורים מאפשר להם בערב גם כן להתבודד, להשתחרר מן החברה ולמצוא מקלט לשעת
הצורך, הרי אין דרך טובה יותר מאשר בשיטה הנהוגה עד כה.
ועוד פרט קטן, אשר נותן תמונה של מצב, אליו
נקלעים הקיבוצים הצעירים שלנו: סעודות שבת הופכות לאנדרלמוסיה של משפחות מרובות
פעוטים, תינוקות, ואווירה של פיקניק "לא נורמלי". כמעט אי אפשר להחליף
מילה, להגיש מזון, לשמוע קידוש וזמירות. נקל להבין שבאין בית ילדים מוטב שכל משפחה
תשמע רק את ההמולה של ילדיה.
כיצד ייראה בית ילדים בקבוצות הגיל שהילדים
עסוקים אחר הצהריים ומתפללים בבוקר במניין? עם כל הרצון הטוב זה ייהפך למחסן בגדים
ואולי מועדון לפעילות מיוחדת. הרי כבר היום אנו מוסיפים חוגים ושעות לימוד רבות
לילדים בחטיבת הביניים, ובית הילדים ממלא רק חלק מן התפקידים שנועדו לו.
לצערי עוד אין לנו תוכניות , כיצד נמשיך לקדם את
ילדי בן זכאי כאשר יגיעו לגיל החטיבה. ברור לי, שבית ילדים מסודר, ומלוכד מאפשר
להפעיל תכניות ביתר קלות, מאשר מצב של פיזור הילדים.
כל שאיפה של הדגשת הפרטיות, שליטת בית ההורים
וטיפול האמהות בילדיהם יקטינו את הסיכויים, שאכן ילדינו ירתמו לסגור את הפער החברתי,
ההורס את בניין החברה בארץ.
תאמרו: לא עליך המלאכה לגמור – אבל לפחות לא נוכל
להיבטל ממנה.
ואם נצרף את כל הנקודות שהועלו בדיון, אין ספק
שדרוש רוב גדול מאד של חברים, שטוען כי כל מחיר כדאי למען הנוחיות הפרטית – ומוטב
לעשות חשבון נפש לפני ההצבעה.
חנה יעיר
"מבית" כ"ח מרחשון תשמ"א 7.11.80 |
