קול השבוע 905, 25/9/2010
כיוון, כוונה וסוכה
בגיליון ראש השנה
כתב יוסי בן טולילה
על כיוון וכוונה בתפילה. בהמשך הגיליון העלו מספר חברים זיכרונות מיבנה של פעם.
הקשר בין שני נושאים אלו העלה בי
זיכרון המתקשר לחג הסוכות והרי הוא לפניכם:
כידוע בזמן מלחמת
השחרור פינו אותנו, הילדים והאמהות, מקבוצת יבנה שהייתה אז ממש בקו החזית, לבני
ברק. שהינו שם במשך מספר חודשים בבית ספר בתנאי דוחק וצפיפות. בשלב מסוים הוחלט
להוציא את הילדים "הבוגרים" משם. ילדי "ביכורים" חזרו ליבנה,
ואנו בני המחזורים שאחריהם ("בוגרים" אמרנו, אני הייתי בת שמונה וחצי)
עברנו לבית דגן. קבוצת ילדים עם צוות מחנכים ומבשלת. שהינו תקופה מסוימת בבניין
גדול ששימש בעבר כמפעל לטווית חוטים וננטש בזמן המלחמה. המקום היה מול תחנת משטרת
בית דגן (הקיימת עד היום). לשם הלכנו להתקלח, כי במפעל שלנו לא היו תנאים למקלחות.
בהתקרב חג
הסוכות, יצחק אשר המחנך שלנו, שהיה גם נגר חובב, הקים סוכה עבורנו. אך בגלל התנאים
הקשים הסוכה הייתה קטנה מאד. בליל החג התכנסנו בה לתפילת חג, ישבנו על הספסלים ליד
שולחנות האוכל בצפיפות רבה. כשקמנו להתפלל תפילת שמונה עשרה, כל אחד עמד במקומו
ולא הייתה אפשרות לזוז או להסתובב. יצחק אמר לנו שאם אין אפשרות לפנות לכיוון
ירושלים לא נורא, ובלבד שנכוון את ליבנו לשם. הדברים עשו עלי רושם רב, גרמו לי
להתרגשות ממש, והם חוזרים ועולים בי לעתים מזומנות.
שרה ברוכי |
