קול יבנה
לקט מתוך עתון
הקיר של חברת הילדים (ד', ה', ו') בקבוצת יבנה, בשנת תש"י
השלג
בבוקר ה. באה להעיר אותנו. היינו רגילים להישאר עוד רבע שעה במטה, אבל היא
אמרה לנו: הסתכלו מה יש בחוץ! היא פתחה את הדלת, הרימונו את השמיכות מעל פנינו,
הסתובבנו אל הדלת ובקושי פקחנו את עינינו מפני האור. ומה לעינינו? משתרע שטיח לבן
גדול ורחב עד הרי יהודה, הכל לבן. גם על המרפסת היה. לקחנו קצת ומרחנו לנו על
הפנים זה היה קר, זה ממש שלג! זה הזכיר לי את חוץ לארץ. התלבשנו במהירות בבגדים
חמים, כי היה קר. יצאנו מן החדר ישר לשלג, מבלי לסדר את המטות, מבלי להתרחץ. לא
נורא! אם יש פעם בהרבה דורות שלג, צריכים לנצל אותו. פתחנו במלחמה קשה של כדורי
שלג. כאשר היינו בטוחים, שכל אחד קיבל מספיק והתחממנו די, חשבנו שזה משעמם לזרוק
רק על אותם החברים. הלכנו לחדר האוכל. בדרך פגשנו את ילדי כיתה ב'. הם לא יצאו
חיים מן המלחמה שערכנו להם. הבנות התחילו ב"מוסיקה" שלהם: לי קר בידיים,
לי קר ברגליים וכדומה. על דשא אחד עשינו בובה. גלגלנו כדורי שלג, בהתחלה הכדור קטן
אבל לאט לאט הוא גדל, עד שאי אפשר לגלגל מרוב גודל. אחר כך נזכרנו שעוד לא התפללנו
ולא אכלנו וכבר הגיעה שעת התחלת הלימודים. נקוה שי. לא יצעק עלינו, אבל נדמה שגם
הוא שמח ושגם הוא משחק בכדורי שלג. ובאמת י. עוד הוסיף לנו שעה חופש כי "בעוד
שעה לא יישאר זכר מן השלג". זה אכזב אותנו מאד ואמרנו לו: כל זמן שיהיה עוד
שלג, נערוך בך מלחמה. הוא ענה: בי לבד? מוגי לב שכמותכם! כולנו יצאנו. זרקנו בו
אבל גם אנחנו קבלנו. אחר כך הלכנו לדשא לפני ביתו של ז. וראינו את הבובה שהוא עשה,
בובה יפה מאד. היא היתה בגובה של מטר ושמונים בערך. זה היה נהדר! ראו את הפנים, את
המעיל, את הידיים, כמו במציאות.
אחרנו לבית הספר ברבע שעה. לאט לאט השלג נמס, אבל המשך יום אחד ולא בשעה
אחת. לנו היה טוב אבל לאלה שבמחנה העולים היה קר מאוד...
מיכאל נעמן
|
