תעלולי בני גיל
"הכנופיה"
(כיצד עלינו לחנך את ילדינו?)
השמעתם? לא היתה כזאת אצלנו ! ילדי "בית אורחים" ניסו שוב
להעלות צריפון באש. רק לפני ימים מספר כמעט ששרפו את הליפט הריק שבסמוך והנה שוב
"ניסיון הצתה" – השומעים המסובים ליד השולחן בחדר האוכל מקצתם נדהמים
ומקצתם מחייכים לשמע תיאורה של הדוברת. מקצתם נדהמים על "עליית מעשי הפשע"
בקרב ילדינו, אשר אחריתה מי ישורנה... ומקצתם מחייכים על ההמצאות הקונדסיות של
זאטוטי כתה ב' המעוררים אצלם אסוציאציות מימים "טובים" שעברו. אלו ואלו
שמחים ומצטערים כאחד, שמחים על שהצריפים והליפט "כמעט" שנשרפו ושברגע
המכריע נמנעה דלקה ממשכנותינו. מצטערים על שחסרי אונים אנו בטיפול בשובבינו.
האם באמת יש לראות בתופעות אלו מקרים היוצאים מגדר הרגיל אצל ילדים בגיל
זה (7-8)? הבה נא וניזכר כולנו, והחברים בפרט כיצד נהגנו אנחנו בילדותנו. ואם אין
זיכרוננו עומד לנו, הבה ונעיין בספרות. שנות 6-11 ידועות כגיל
"הכנופיה". בגיל זה, שבו מתחילה הוראה שיטתית במסגרת קבוצתית, הולך הילד
ומאבד את התעניינותו במשחק ביחידות ליד הבית או הגן ואף המשחק השקט בקבוצה של 2-3
ילדים אינו מושך אותו יותר. לעומת זאת הולכת ונוצרת אצל הילד (ובפרט אצל הבנים)
הנטייה למשחקי-קבוצה הנערכים לרוב במרחק מה מבית המגורים ותוך הימנעות מלהימצא תחת
עינו הפקוחה של המבוגר, המטפלת, האם או האב. הילד משתדל ליצור לו חברה מקבילה
לחברת המבוגרים ונפרדת ממנה, אשר בה הוא מוצא התעניינות וסיפוק לנטיותיו. ההתעניינות
הקודמת להידחק לתוך חברת המשפחה ולהימצא עם המבוגרים גם ואולי בפרט כשהדבר אינו
רצוי להם, חולפת כמעט לגמרי אצל הבנים, ונשארת אולי במידת מה רק אצל הבנות. מהי
התעניינותם של ילדים בגיל זה ובפרט של בנים? – עם עליית הגיל, הילדים מעוניינים
בטיפול בבעלי חי, חיי מחנה (הקמת "מאורות" נסתרות מעין רואה וארגון חיי
"כנופיה" עצמאית ממושמעת), טיולים ו"פשיטות" קטנות לשם ביצוע
מטרות מסוימות (השגת קרשים או פחים להקמת ה"מאורה", סחיבת פירות או
גרעינים לשם "צריכה" משותפת) וגם איסוף חפצים שונים (בולים, צדפים,
אבנים צבעוניות), התעניינות טכנית, ניסויים שונים בחומר וכד'. מופיעה בגיל זה
נטייה "מחתרתית" מובהקת המכוונת גם כלפי המבוגרים וגם כלפי אלה, בפרט
הבנות, שאינם משתייכים ל"כנופיה". כתוצאה מזה הולכים ומתהדקים במידה רבה
ביותר, הקשרים, בין חברי ה"כנופיה", נוצרת אף משמעת חזקה כלפי "המנהיג"
או המנהיגים ויחד עם זה נוצר יחס של זלזול כלפי בני ה"כנופיה" האחרת,
המקבל לפעמים גם אופי של קנאה הדדית. דבר המובן מכאן הוא, כי הכנופיות הן לרוב
חד-מיניות, ובמיוחד עם עליית הגיל מ- 8-9 ואילך.
ובכן, ישאל השואל, שמע מינה ששריפת הליפט היא דבר מובן בהחלט ואולי אפילו
מוצדק. הילדים הפכו את הליפט העזוב מיושב למאורתם (קטנים הם עדיין והמשק שלנו צפוף
מדי ולא יכלו למצוא פינת סתר לשם הקמת "מאורה" חדשה ולכן ניצלו את המבנה
הריק – מעשיות ופקחות יתר על כל פנים ישנן כאן). ויתכן שמישהו רצה
"לנסות" את תוצאות המגע בין הגפרית המשופשפת ובין הקרשים המיובשים של
הליפט הישן, בחינת ניסוי מדעי, והכל אתי שפיר ! אבל אם אבחנת המחלה ישנה כאן,
תרופה מנין? וכי עלינו להיות צפויים מדי פעם בפעם ל"ניסויים" מסוג זה?
כבר אמרו קדמונים שהטוב והרע ירדו כרוכים לעולם ואף בגיל
ה"כנופיה" שניהם משמשים בערבוביה. יתר על כן, דוקא גיל זה יש בו כדי
לקבוע במידה ניכרת את יחסו החברתי של הילד לכשיתבגר, לשבט או לחסד. ההתארגנות
החברתית בגיל זה יש בה משום הכנה להתארגנות החברתית וליחס לחברה בגיל מבוגר יותר
וידוע כיום, כי רוב הפושעים למיניהם, עבריינותם יונקת מתקופת-חיים זו. אפשר אפוא
ומן הראוי, לא רק להילחם בתופעות השליליות של גיל זה, אלא אף לנצל את הנטיות
המתוארות לעיל לכיוון קונסטרוקטיבי וזוהי בעצם צורת המלחמה היעילה היחידה. יש
ליצור בשביל הילדים תנאים להתעסקויות קונסטרוקטיביות בהתאם לנטייתם ולחדור בתבונה
לתוך "המחתרת" ולכוון אותה ואת מנהיגיה. כיצד לעשות זאת, זוהי תורה
הדורשת לימוד, ואלם חלק מתורה זו נדמה לי – היא ידיעת הבעיה, ובזה נסתפק הפעם.
מרדכי חיות.
|
