מבית כ"ט סיוון תשמ"ג 10/4/1983
מדוע אני בעד
הלנה משפחתית
במאמר לא אתייחס אל מכלול הנושאים הקשורים בשינוי שיטת ההלנה. בחרתי לכתוב
רק על נושא אחד: יום העבודה של המטפלת בקיבוץ. כאם וכמטפלת נראה לי שאנו חייבים
לשנותו, כי שעות העבודה הן רבות, אך לא יעילות. רוב היום מתבזבז על ידי
ה"קפיצות" המרובות ועובר במתח ובחוסר יציבות.
אתאר מעט מהעובר עלי יום יום בפעוטון. השעה 7.00 בבוקר. קימה, בוקר טוב
וסדר היום מתחיל, מלווה בהמון שאלות "פעוטות" המהוות מקור לחילוקי דעות.
מתי עושים אמבטיה? האם לובשים היום ארוך או קצר? סוודר? מתי שותים כוס ראשונה? ומה
תוכנה – קקאו? חלב? מיץ? ומספר התשובות לשאלות, כמספר האמהות. ומה עם הילד החולה.
כדאי להזמין רופא?
אכן, זו שעה עמוסה. ודווקא בשעה זו רוצה כל אם "לקפוץ" רגע,
לקחת חלק בטיפולים האלה.
אודה ולא אבוש, לא פעם עוזבת גם מטפלת מסורה ואחראית את קבוצת הילדים, על
מנת לבקר את ילדה שלה. ויש גם ימים בהם אנו חשות שעלינו לוותר בלית ברירה על צורך
טבעי זה, ולדחות את ה"בוקר טוב" הפרטי לשעה יותר מאוחרת.
אך למתי? זמן ארוחת בוקר מגיע. מטפלת טובה יודעת שמאד חשוב לשבת עכשיו עם
הילדים אך בתור אם מסורה היא מאד רוצה להזכיר למטפלת של בנה את התרופה ההכרחית, או
לדאוג שילדה המצונן יהיה לבוש כראוי בלכתו לבית הספר.
תאמרו לנו לאחר ארוחת הבוקר, אך כיצד? המיטות עדיין לא סודרו – והנה מגיע
הרופא. ומי יראה לו את הילד החולה? כמובן, המטפלת. אבל אולי מוטב שתהיה זו האם,
שיכולה לבוא לרגע מבית הילדים "שלה", ריצות, ריצות – ומה סדר העדיפויות?
ועכשיו, הקיבה מקרקרת, עוד מעט לא תישאר ארוחת בוקר בחדר האוכל. אך אם עוד
לא הספקת לקפוץ, הגעגועים לילד כבר גדולים. מפגש קצר על השביל לא מותיר ספק – כן,
ילדינו כבר מחכים בקוצר רוח לביקורנו.
ביקור הילדים הוא זכותנו וגם חובתנו. זהו מפגש קצר עם מטפלת, עיניים של
אמא שמבחינות כשמשהו לא כשורה. זוהי אמבטיה או הקראת סיפור, או טיולון לבד עם אמא.
במהירות חולפת לה רבע שעה. אמא אשר לה 3 ילדים צעירים זקוקה כמעט לשעה על מנת
להגיע לכל אחד מהם.
וצריך לתכנן כל דקה. את ילדי ביה"ס רצוי לתפוס לפני הלימודים. לקטנים
לפעמים אסור להפריע בזמן הארוחה, או ב"שיחת ריכוז", לפעמים הילדים
מטיילים, התינוק עוד לא התעורר, או כבר נרדם. בכל מקרה, צריך לחזור שוב.
אמהות רבות מוותרות מראש על הארוחות. הן מעדיפות לבקר את הילדים בלי
"להילחץ" ולחוש אי נעימות בגלל היעדרות ממושכת מהעבודה. אחרות חוטפות
משהו בחדר אוכל וממשיכות במרוץ.
בבתי הפעוטים ובגנים, מטפלת באה, ומטפלת הולכת, ומשך כל הבוקר יש חוסר
רגיעה.
האם זהו היחס לו ראוי הילד בבית הילדים? ומה פלא אם הוא מלווה את לכתה של
המטפלת בבכי?
לדעתי, הגיע הזמן לשינוי. כשהילד יישן בבית, אין צורך מידי ותכוף במפגשים
הללו. האם מקימה את ילדיה ומטפלת בהם כראות עיניה, ואז היא הולכת בלב שקט לעבודה.
אפשר אז לדחות את הביקורים להפסקת צהרים, או אפילו לוותר עליהם כשמדובר בילד גדול
יותר.
ולסיום, כבת קיבוץ אני יכולה לספר על ילדות מאושרת, על קשרים עמוקים בין
חברים לכתה, ורעות שכמעט אין דומה לה. היתה גם הרגשת שייכות שמלווה אותי עד היום
אל המבוגרים שהיו הורי חברי.
אך המציאות שונתה. ועל כן אני מבקשת: אנא, תנו ידכם ליוזמות חדשות. עזרו
לנו לגדל את ילדינו בשמחה.
יסכה כוכבא
|
