עוד חוזר
הניגון
במשך כמעט ארבע שנים בהן אני משכיבה את בנותיי בבתי הילדים – קשה לי.
עדיין לא התרגלתי ולא הסתגלתי למצב, ונדמה לי כי ישנן משפחות רבות בהן המצב דומה
לשלי.
נושא ההלנה המשותפת מעיד על חיי בקיבוץ. אני אוהבת את יבנה, ורוצה לחיות
כאן, אך ההתמודדות שלי עם עצמי בנושא זה קשה מאד. נכון שחיי קיבוץ הם בין השאר
ויתור וקבלת דין הקבוצה, אך נראה לי כי בעניין שיטת ההלנה הגיעה השעה לשנות.
הדינמיקה של הקיבוצים כיום בכלל, והקבוץ הדתי בפרט, היא לכיוון הלינה
המשפחתית. גם ביבנה תהיה לינה משפחתית, השאלה רק: מתי? יכול להיות שהפעם ניתן יהיה
לדחות את "רוע הגזירה", אך מה הלאה? ממחזור למחזור עולה אחוז ההורים
הרוצים לעבור להלנה בבית, וכיום מעטות האימהות לפעוטים אשר מצדדות במצב הקיים.
מה נרוויח מדחייה? דומני שכלום לא, רק נפסיד:
- מספר משפחות
עזבו אותנו כאשר נקודת ההלנה המשותפת הכריעה את הכף, ויש לשער שאחרים יכריעו
שלא להיות ביבנה אם תימשך ההלנה המשותפת וחבל, הנה הפסדנו.
- המשפחות
הרוצות הלנה משפחתית יקבלו את ההחלטה, אך לא ישלימו איתה. חוסר ההשלמה עם
השיטה מקשה על ההורים מאד, ומשפיע על הילדים שמרגישים בנקודה הרגישה אצל
הוריהם. אלה לוחצים ואלה נכנעים והקהל מבקר.
אינני חושבת שההלנה בבית פותרת על כל הבעיות, אך מספר בעיות שקיימות כעת,
תבואנה על פתרונן.
אני מודעת לבעיות המתעוררות כאשר יש הלנה בבית, אך אני מאמינה שניתן לשנות
בצורה מסודרת: לקבוע כללים מתאימים של שעת ההשכבה, הימנעות מהטרדת הסביבה, תוכניות
טלביזיה ועוד.
יתכן והלנה משותפת טובה לפי התיאוריה אך זה בתנאי שמרוצים ממנה. כאשר
השיטה איננה עובדת – יש לחזור למצב הטבעי.
מיכל רפל
|
