ב"ה
3 - 17/11/2009
מברג צהוב קטן
בלב פועם הגעתי באותו בוקר קיצי וחם
למוסך, הנה אני מגשים חלום. זה עתה הסתיימה שנת הלימודים השנייה בתיכון ולשמחתי
הרבה נשלחתי לעבוד במקום שכה רציתי. בגדי העבודה החדשים שלבשתי ושעוד מעט יהיו
מוכתמים וספוגים שמן מכונות, היו לי כבגדי חג והדיפו, בינתיים, ריח טוב וחגיגי של בד
כותנה טרי. עולם המכונות והטכניקה קסם לי מילדות ותמיד חלמתי להתקבל לעבודה במוסך,
כי משם, כך האמנתי,
תפתח לי הדרך לעולם מרתק ורב אפשרויות. להכיר מקרוב את המכונות שאליהן כה נמשכתי,
לפשפש בקרביהן, לפרקן, לתקנן ולהרכיבן
בחזרה ולהתפעל כיצד הן חוזרות לתפקד כחדשות, ואולי פעם אזכה לבנות כאלה במו ידי.
ראיתי עצמי בר מזל על שזכיתי להצטרף לצוות המוסך. הייתה שם חבורה מובחרת ומגובשת
של אנשי עמל עתירי ניסיון, דעתם הייתה נחשבת ומקובלת במשק וכל אחד היה שמח להסתפח
אליהם.
בלב פועם נכנסתי להיכל הקדמה
והטכנולוגיה , שלא היה אלה צריף פח גבוה ורחב ידיים, אפלולי מעט ועדיין קריר מצינת
הלילה. מכל עבר נשמעה המולה של עבודה: שיחות וקריאות של עובדים המפרקים ביחד משהו,
דפיקות פטיש, תקתוק קצוב של מדחס אוויר, אבן משחזת מטרטרת המתיזה ניצוצות ומרעידה
את הרצפה וזמזום עוקצני של רתכת חשמלית, המסנוורת את החלל האפלולי בפרצי אור
בוהקים ובגיצי אש.
המוסך היה מבנה פח גבוה ורחב ידיים,
צפוף כולו ומלא במכונות חקלאיות. חלקי מכונות וציוד, היו מאוחסנים על מדפי עץ גס שהיו
מורכבים לאורך הקירות על גבי כלונסאות עץ עד תקרת הפח הגבוהה. רצפת הבטון הייתה מצופה
תמיד בגלדי בוץ שחור קשה ושמנוני, שריחו הכבד, המריר עמד תמיד באוויר יחד עם ריחות
של טחב, אדי בנזין, עשן דיזל וריתוח. טרקטורים ומכונות חקלאיות עמדו בכל מקום
בשלבי פירוק שונים וביניהם שולחנות ברזל איתנים ועליהם קופסאות פח עמוסות בחלקי
מכונה וברגים ומלחציים גדולות המעוגנות בקצותיהן. כלי עבודה רבים ומגוונים, היו
פזורים בכל מקום: מפתחות ברגים משומנים מפלדת כרום מבריקה ומשובחת מכל הסוגים
והגדלים, פליירים משונים, מברגים, פטישים ופצירות ועוד כלים מכלים שונים, שעדיין
לא ידעתי מה טיבם.
עוד אני תוהה מהיכן להתחיל ואל מי לפנות
והנה בא לקראתי מאיר: גבר חסון, במיטב שנותיו, גבה קומה ורחב כתפיים ועל ראשו קסקט
ישן ומשומן המכסה על קרחת רחבה. ביום הוא מכונאי ותיק ומנוסה שכל הטרקטוריסטים הצעירים
רועדים מגערותיו והערותיו העוקצניות, בהגיעם לתקן תקלות ובערב הוא בעל משפחה מסור ותלמיד חכם השוקד על
לימוד דף יומי בנחת, בבית המדרש, עם חברותא קבועה. מספרים בקיבוץ שבנערותו למד
בישיבות בחוץ לארץ ואף קיבל סמיכה לרבנות, אך כאן הוא מסתפק בעריכת חופות לחברי
הקיבוץ.
"מה א-ת-ה מחפש פה" שאל אותי
בקול הבריטון הרגוע שלו, שהייתה בו תמיהת ותיק ונהמת אריה, השמורה עמו לנערים כמוני
ואולי גם קורטוב של זלזול בחדשים.
"אני מתחיל לעבוד פה היום"
עניתי בהיסוס.
"א-ת-ה? "מעיישה ניסים - ילדים במוסך" שמעתי
אותו ממלמל לעצמו בתמיהה, כשאגרופיו הענקיים נתמכים על מותניו "את מי הם
שולחים לנו". "נו טוב", פסק לבסוף, כמצדיק את הדין "אז אתה
צריך לפנות לבוב, הוא המנהל פה. תמצא אותו בחוץ מתחת ל"באגר הגדול"
ושיהיה בהצלחה".
התרחקתי ממנו כעקוץ עקרב ופניתי לכוון
היציאה האחורית. פילסתי את דרכי באפלולית הקרירה בין טרקטור מפורק, לבין גשר
צינורות שחור ושמנוני הנטוי מעליו ובראשו תלוי כמרחף באוויר, המנוע הכבד שהוצא
מקרביו. יצאתי אל האור המסנוור והשמש הקופחת שבחוץ ושם ברחבה שמאחורי המוסך עמד לו
ה"באגר הגדול" וכל חלקיו
המפורקים מסביבו כבתערוכה. ה"באגר הגדול" היה מנוף לכריית זיפזיף שעבד
כל השנה בחולות שליד הים. היו לנו כמה כאלה בשותפות עם המשקים השכנים ומדי פעם היו
מביאים אחד מהם לשיפוץ כללי, שארך כמה חודשים.
בתחילה לא ראיתי שם אף אחד, אך כשהייתי
כבר ממש קרוב הבחנתי למטה בזוג מכנסי עבודה רחבים מוכתמים, הרכוסים היטב בחגורת
עור ישנה ומקצותיהם מציץ זוג נעלי עבודה גדולות, בלויות וישנות. כרעתי על ברכי עד
שראיתי את יתר הגוף, שהיה שרוע על גבו, מוסתר בין שרשראות הפלדה של ה"באגר"
הגדול לבין התובה הענקית. הזרועות הגדולות והחסונות היו מורמות למעלה, עסוקות בדבר
מה.
הוא נפנה אלי, הרים מעט את ראשו והביט
אלי בריכוז מבעד למשקפיו העגולים העבים.
"או, ברוך הבא, טוב שבאת "
אמר לי במבטאו היקי וידיו העסקניות המשיכו בעיסוקן. המתנתי בצפיה.
"הנה תראה מה שיש לי פה ביד"
אמר לאחר זמן והושיט אלי מין סרגל מתכת שבקצהו שתי זרועות קצרות.
" אתה יודע מה זה" שאל אותי, כשהוא אוחז בכף ידו הגדולה והמשומנת
בכלי המוזר, מזיז בעזרת בהונו את אחת הזרועות מעלה מטה.
" זה קליבר, ובעזרתו ניתן למדוד כל
דבר עד עשירית המילימטר בדיוק". ומיד פתח, מתון מתון, בהסבר מפורט על הכלי,
איך הוא בנוי ואיך משתמשים ב"נוניוס" שלו למדידת העשיריות. כך החל
השיעור הראשון שלי בעודי כורע על ברכי לידו בשמש הקופחת, הזיעה מטפטפת לאורך גבי ונספגת
בחולצת הכותנה החדשה והוא שוכב לו מתחת ל"בגר" הגדול כשטיפות זעירות של
זיעה מנצנצות על אמות ידיו השעירות, מבין כתמי השמן השחור.
בוב היה המכונאי הבכיר והוותיק שבחבורה
ולכן היה גם מנהל המוסך. את רזי המקצוע התחיל ללמוד כנער שוליה בגרמניה אצל אומן
(מייסטר) ועם השנים למד בעצמו מספרים ומניסיון שצבר בעבודה. כולם כיבדו אותו והעריכו
את עצתו והוא היה נותן אותה בחפץ לב בדיבורו השקט, האיטי, היסודי והמדויק.
"ועכשיו נראה אם תוכל למדוד לי את
הבורג הזה" אמר והושיט אלי בורג פלדה שהיה נראה זעיר בין אצבעותיו העבות
הקשות, שהיו מיובלות, מחורצות ומוכתמות בשמן השחור.
נטלתי את הקליבר ביד אחת ואת הבורג
בשנייה וחשבתי בגאווה מהולה בחרדה:
"ובכן זהו, אני בפנים וכבר במבחן
הראשון".
הצמדתי את זרועות המתכת לבורג ביד רועדת,
ספרתי בלחש את השנתות שעל הנוניוס וקראתי:
"תשע נקודה חמש".
"לא רע בשביל פעם ראשונה" אמר
בוב בחיוך קל "אבל, לא מדויק, הקריאה הנכונה היא: תשע נקודה חמישים ושתים, או
3/8 אינטש. קוראים לזה גם 3/8" SAE, תזכור, אך זה מספיק להיום, בהמשך עוד נדבר על הברגות".
ועכשיו לך ל"מחסן של יונה" ותבקש שני ברגים כאלה בדיוק.
המחסן של יונה, עמד בקצה הרחוק של המוסך,
אחרי המחרטה המזמזמת, החורקת ושורקת תחת ידיו הזריזות של שמעל'ה. מאחורי הדלת
הנעולה היה פתוח אשנב קטן ולו מדף עץ שמנוני ומאחריו התבצר לו יונה המחסנאי, כמגן
על אוצרותיו מפני החמדנים והבלגניסטים. בפנים היו מסודרים מדפים מדפים עמוסים חלקי
מכונות, מגרות עץ כהות, מלאות כל טוב: ברגים אומים ודסקיות למיניהן, מקדחים, פינים
ומסמרות, חלקי חילוף וכלי עבודה מיוחדים ועוד ועוד. כולם מסודרים מסומנים ורשומים גם
בכרטיסיות ובמחברות קטנות בכתב ידו הצפוף.
יונה היה שונה מכל שאר החברים שעבדו
במוסך וכאילו לא שייך. צרפתי צנום ונמוך קומה, ששערו דליל ולו שפם מברשת אפרורי,
שמתחתיו הייתה דבוקה לו תמיד חצי סיגריה מעוכה ולחה. טוב לב, אך עצבני, מהיר לכעוס
אך נוח לחייך ולהתבדח.
"אוהו, מה א-ת-ה עושה כאן. זוז, אל
תפריע לי.
מה גם אתה התחלת לעבוד אצלנו? ברוך הבא.
כן, מה בעצם רצית ואם מי אתה עובד".
"בוב שלח אותי להביא שני ברגים 3/8" SAE".
"יפה מאוד, אבל יש הרבה מידות
וסוגים ואורכים, מה בדיוק אתה צריך "
"הנה כזה, אמרתי, מסמן
באצבעותיי".
יונה פנה לפשפש במגירותיו וחזר אלי עם
שני הברגים.
"נו, אז מה" פנה אלי כנינוח, "בקשת
לעבוד פה? אני רוצה להגיד לך,בינינו, יש פה כל מיני אנשים, לא כולם נחמדים וזה לא
תמיד פשוט להסתדר ולהבין מה רוצים ממך אבל
אם יהיו לך בעיות, תבוא אלי. ובמשך הזמן, אם תהיה טוב בעבודה, גם יתנו לך מברג
כזה" אמר והראה על מברג הצהוב קטן בעל ידית קטנה ומוכספת, שהיה תקוע בכיס
חולצתו. היה זה כלי קטן ונאה, אך גם שימושי מאד וכל אנשי המוסך ענדו אותו בכיס חולצתם,
מעין אות השתייכות לצוות המובחר.
מתי גם לי יהיה כזה, הרהרתי בדרכי חזרה,
אך בוב לא הניח לי לשקוע בהרהורים ומיד לקח אותי למשימתי הבאה, שטיפת חלקים. בפינה
אחת עמדה לה חצי חבית על כרעי ברזל זווית מפוסקות ומלאה עד גדותיה בסולר משומש ושמנוני.
בקצה היה מרותך מגש מתכת ובו המתינו לי גלגלי שיניים, מסבים וחלקי מכונה מוזרים
שהוצאו מקרביו של ה"באגר". כולם שחורים משמן, מפיח ומעבודה קשה. בוב נטל
אחד מהם בידיו החזקות, טבל אותו בסולר והראה לי כיצד מנקים אותו בעזרת מברשת פלדה,
מברשת שערות ולחץ אויר, עד שיבריק מניקיון כחדש.
עד מהרה טבלתי גם אני את ידי בנוזל
השחור והשמנוני, שהיה קריר ונעים למגע ונכנסתי לעניינים, משפשף ומקרצף את גלגלי
הפלדה העטורים בשיני מתכת מבהיקה ומלוטשת. את חישוקי המסבים וכדורי הפלדה הנוצצים
שבתוכם, היה צריך לנקות בעזרת לחץ אויר. עד מהרה הם החלו להסתובב במהירות מדהימה,
משמיעים זמזום קל העולה במהירות לשריקה חדה, תוך הפצת רסיסי סולר זעירים שריחם מריר
ושנצנוצי זוהרם התפרסו בכל צבעי הקשת אל מול קרני שמש מזדמנות, שחדרו מבעד לגג הפח
המנוקב.
כשסיימתי לנקות את כל החלקים והבאתי את
המגש המטפטף לחצר שליד ה"באגר",
כבר היו בגדי החדשים מוכתמים וספוגים בכתמי סולר ובריחו המריר.
"תראה בוב", אמרתי לו
"כאן באחד הגלגלים ראיתי משהו שנראה כסדק".
הוא נטל את הגלגל סובב אותו מול השמש
הקופחת, התבונן בו דקה ארוכה ומישש את הסדק באצבעו העבה והשחורה, בעוד אני ממתין
לפסק דינו. לבסוף הניח את הגלגל בצד.
"אתה בסיידר" אמר לי בחיוך דק
וטפח על כתפי בכפו הגדולה. התמלאתי גאווה, אך הוא לא נתן לי לנוח על זרי הדפנה
ומיד המשיך ביובש "אבל, יש פה עוד חלקים שצריך לנקות".
וכך ביליתי את שארית יומי הראשון ליד
אמבטיית השטיפה, מנקה וממרק גלגלי שיניים, מסבים ברגים וחלקים מחלקים שונים ובוחנם
בשבע עיניים למצוא עוד סדקים, עד שבשעה ארבע ורבע בדיוק, קרא לי בוב והכריז
חגיגית:
"בוא אתי יש לי תפקיד
בשבילך".
צעדתי אחריו, מלא גאווה ושמחה לאורך האולם
המרכזי. ליד חלונות הזכוכית שהאפירו במשך השנים מאבק שמנוני, ניצבה לה מקדחת עמוד
ישנה, על שולחן קדיחה מחורר מפלדה אפורה, שפעם היה חלק ונקי, ועכשיו הוא מכוסה בשבבי
מתכת לחים, בכלי עבודה שונים ובמקדחים.
"כל יום בארבע ורבע צריך לאסוף את
כל הכלים מפה ומכל השולחנות ל"מחסן של יונה" ואחר כך לנקות את שולחן
המקדחה היטב משבבים וממים ולשמן בשמן דק שלא תחליד בלחות הלילה"
כך זכיתי בתפקידי הראשון במוסך ומיד
הרגשתי בן בית ושותף לחבורה, אם כי זוטר שבזוטרים.
סובבתי בין כל השולחנות, עורם בזרועותיי
ומחבק, פטישים ומפתחות ברגים, כליבות, פליירים וכלים מכלים שונים, עורם הכול על דלפקו
הקטן של יונה, שקיבל את פני, כשרבע סיגריה נצחית דבוקה לה רטובה בשפתיו.
"נו אני רואה שקיבלת כבר
ג'וב" אמר לי בחיוך רחב מתחת לשפמו.
עד שסיימתי את תפקידי, היו כבר כל
העובדים מכונסים בחוץ סביב כיור השטיפה הקטן ולכולם,לכולם חוץ ממני היה מברג קטן
וצהוב בכיס חולצתם והם מקרצפים ביסודיות את ידיהם השחורות במשחה העשויה סבון וחול
דק ובה בעת משוחחים בנחת על ענייני עבודתם, בהמתינם לתורם לשטיפת ידיהם, תחת הברז,
המתיז מים לכל הכוונים ומנקד את בגדיהם המוכתמים ממילא בטיפות בהירות של חול סבון
ולאיש לא איכפת.
צעדתי למקלחת הציבורית בראש מורם, כשידי
אדומות משפשוף החול ובגדי החדשים הספוגים בכתמי שמן שחור ונקודות של חול וסבון,
מעידים עלי שאכן סוף סוף עובד מוסך מן המניין אני, אמנם עדיין ללא מברג קטן,אך זה
בדרך.
אלחנן הרץ |
