ימים נוראים
בשבי
לכאורה הרי ידיעת
וקביעת ימי החגים פשוטה מאוד .ראש השנה חל בא' בתשרי ,פסח
בי"ד בניסן וכו'.אך שם בשבי היתה
קביעת ימי החגים בעיה קשה .לוח לא היה בנמצא וגם לא יכולתי לערוך חישובים.
את תאריך ראש
השנה הראשון לשבי ידעתי, כי נשביתי אך
ימים ספורים לפני ר"ה ,אולם כבר בקביעת
התאריך המדויק של חג החנוכה היו לי ספקות
ובאמת לאחר בירור הוברר לי שטעיתי
והקדמתי את החג ביום
אחד. (כשהכניסו את שני השבויים האחרים לתאי לאחר 4 חודשים של שבי הוברר לי שאחד השבויים אבד את סדר הימים
ואותו יום שהוא חשבו ליום ג' היה באמת יום שבת.)
הפתרון בא ממקום שלא
ציפיתי לו. משרד המחנה היה ליד תאי .בכל יום היו תולשים את הדף היומי מהלוח היומי שבמשרד והיו זורקים אותו החוצה. בפינה
התחתונה של דף זה מודפס היה באותיות
ערביות גם התאריך
העברי(לדעתי נמצא לוח זה בשמוש גם אצל
האזרחים ,ושם מרובים היהודים ולכן בא סימון זה.)
השבויים האחרים לא
היו דתיים ,אך סיכמנו שכלפי חוץ וכן כדי ליצור הווי ותוכן משותפים, הם יקיימו את כל המצוות(הן עשה
והן לא תעשה ) .
הימים שלפני הימים
הנוראים היו קשים בשבילנו .המשטר נעשה קשה יותר והאווירה נעשתה מתוחה.
בכל פינות המחנה חפרו
שוחות והפנים של השומרים היו זועפות, יותר מהרגיל. למעלה מחודשיים לא קיבלנו, מכתב
או חבילה מהבית, אולם החלטנו שבמקרה ובראש השנה או ביום כיפור יגיע דואר
ויקראו לנו למשרד
לחתום על קבלות(דבר שעשינו כל פעם עם קבלת הדואר) נסרב לחתום מסיבת קדושת
החג.(למעשה החבילות עוכבו עד 3 ימים לפני מבצע סיני)
ערב ר"ה ערכנו
תפילה חגיגית (היו לנו מחזורים שקיבלתי שנה
לפני כן מהמשק ומהרבנות).
לימדתי אותם מספר
מנגינות חג, אולם אחרי שהתפילה לא הלכה בצורה זאת ,התחלנו לשיר משירי א"י. מ"בת-שבע"
ועד "נבנה ארצנו" וקיוויתי ששירים אלו יגיעו השמימה כשריקת "הרועה
הכפרי"
ישבנו בחושך כי לא
רצינו להדליק אור, כי היינו צריכים לכבותו עוד באותו לילה. האווירה הייתה חגיגית, אך בשום פנים אי
אפשר היה להסיר מנגד העיניים את התמונה של החג בבית של החג בכל
בית ובית בישראל.
למחרת המשכנו בתפילה
והתפללנו בכוונה ועברנו על כל התפילות ,גם על אחת לא דילגנו. בארוחת הצהריים פתחנו
קופסת בשר והיה שמח מאוד. ביום שני של ר"ה ערכנו תפילת
"תשליך" והחלטנו שיחד עם כל
עוונותינו אנו מוכנים להשליך למצולות ים את כל "עמו של עבדול נאצר".
הגיע יום כיפור, למרות
בקשותינו לא הקדימו לתת לנו ארוחת ערב,כך שנאלצנו לצום ללא סעודה מפסקת.
גמרנו את תפילות היום
בשעה מוקדמת ואת שארית היום בילינו בספרנו את רשמינו וזכרונותינו מ"הימים הנוראים" הטובים שבבית.
מ"זכרונות"
"שופרות" ו"מלכויות" כמובן תפס אצלנו את המקום החשוב
ה"זכרונות" ואולי יותר "התקוות".
יהושוע אניקסטר 11/10/1957
|
