על יד
המחסום
הציפיה לשובו של יהושוע הלכה וגברה לסופה, עם פרסום היום בו ישיבו את
ארבעת השבויים. בינינו החלה פעילות קדחתנית לקראת המאורע.
רישיון לכניסה לשטח ההחלפה
ניתן רק לבודדים. וכדבר מובן מאליו היה, שמוכרחים לנסוע עד כמה שאפשר יותר חברים.
הטנדר של הלול על נהגו ,מוטל, הועמד לרשות המבצע. ויתר תשעת המאושרים
שזכו אף הם הכינו עצמם. ומצב הרוח היה גבוה.
עם צאתנו מכאן לא ראינו קשיים מיוחדים להגיע למקום ההחלפה, רפיח,
והשיירה קלחה, שטפה עם הקילומטרים שנשארו מאחורינו .אך עד מהרה התברר לנו שאין הדבר כה פשוט.
במחסום "ארז" לא עשינו
רושם מספיק, וכל התירוצים לא
הועילו. לא ידענו אם לחכות לשיירה שצריכה
היתה לעבור מת"א ושבה נסע חיים א.
שהבטיח לנסות להשיג בשבילנו רישיון, או לנסות את מזלנו במקום אחר. אחר דיון
קצר בינינו הוחלט לנסוע לעזה .אך גם שם נאסר עלינו לעבור.
וכאילו להכעיס, התברר לנו שאכן הופקדו משמרות מוגברים בכל הדרכים המובילות
לרפיח.
ולרגע נשארנו בלי מטרה ברורה.
לאחר שגם במחסום השני השיבו את פנינו ריקם, לא נותרה לנו דרך אחרת,
אלא להקיף את כל האיזור החסום במשמרות, ולנסות להגיע
דרך ניר- יצחק.
היה לנו ברור ,שאם גם כאן יחסם לנו המעבר, לא נוכל להגיע כבר למקום
ההחלפה. התחלנו להשקיף היטב על הנוף ,כדי
לפחות לא להפסיד טיול יפה ומענין.
הקילומטרים האחרונים נגמאו
תוך מתיחות וספק .והנה אנו לפני המחסום
והשמחה העצורה פורצת החוצה. במקום
כבר נמצאים ההורים ,צילה, חגי ושמעון וחיים א. וכן צבא עתונאים..
מביטים עלינו כאילו נפלנו מן
השמיים. ואנו מסתגלים מהר למקום ומתחיל
להיות שמח.
את השעה הבאה אנו מעבירים יחד עם ההורים בדריכות, ובצפייה בכביש הנמשך
לתוך השטח המצרי. בשעה 12.00 מתקרבים בדהרה רוכבי אופנוע ואחריהם טנדר. לא עברו שניות, ויהושוע פרץ החוצה ,והוא מוקף כולו הורים נרגשים, חברים צוהלים ,ואת נשימותיו
הראשונות הוא מפליט לתוך המיקרופון.
בתוכנו עמד אותו יהושוע מלפני
שנה וחצי , מבלי שיכולנו לגלות בו שינויים כלשהם ,כולו ער ושזוף כהלכה,
ואינו פוסק מלחייך .ונדמה לך שהוא מצליח
לענות לכולם בבת אחת.
האמא אינה מרפה ממנו וממששת
את אברי גופו לוודא אם שלם הוא באמת.
בפינה אחרת עומד האב ,מוקף כולו עיתונאים ,ומודה לאל עליון, לנשיא ולכולם על רגע זה.
ההורה הספונטנית הייתה כה
עזה וסוערת שאפילו
העתונאים לא הבינו ברגע
הראשון מה מתרחש ,אך מבלי
שעמדת על כך , כבר היו כל
הצלמים במעגל הפנימי והמטירו בלי
הפסק.
השבויים נלקחים למסיבת עיתונאים, ואנחנו
עושים שמות בשקם שעמד על הגובה הדרוש.
הנה הם חוזרים , מצטלמים, יהושוע עומד ואינו יודע באיזו כיפה
לבחור.(צילה דאגה לכל)
ושוב צילום, והשיירה זזה
צפונה. הפעם אנו נדחקים לתוך השיירה
(מטעמי ביטחון) ובספיד אנו דוהרים לת"א דרך
עזה .ודרך המחסומים שבבוקר היו
חסומים בפנינו.
למסיבה בוועד למען החייל לא
הורשינו להיכנס (לא היו מספיק מנות).
ומבחוץ דחקנו את הקץ על מנת להגיע
ליבנה מוקדם ככל האפשר.
אנו מודיעים בטלפון על שעת
בואנו ומקווים שבבית יספיקו להכין הכל.
בינתיים יורד החושך ואנו מתעצבנים מעט. אך גם למעלה מסיימים.
יהושוע יוצא עדיין במדי צבא
קולומביה ונעלי התעמלות.(אחד ירד ביבנה להכין לו בגדים).
אנחנו צועקים ומקימים בלגן,
עוברים ושבים נעצרים ואינם מבינים בדיוק
את פשר השמחה,
ושוב בטנדר כשמאחורינו הג'יפ
ובו יהושוע, והוריו מאחור בטקסי.
בסיבוב באשיט כבר מחכים
הטרקטור ואנשי הטקס, ובשירה אדירה אנו מגיעים עד שדרת הלפידים.
פינחס רונן 1/2/1957
|
