מתוך ידיעות יבנה כ"ב טבת תשט"ז. 6/1/1956
הממהרים
לצאת מן השבת
"המבדיל
בין קודש לחול"
זה עתה
ברכנו על הבשמים אשר ריחם העדין, מן ריחה של שבת, ילווה אותנו לתוך ששת ימי המעשה.
עוד מעט
ונבקש מאת בורא עולם " זרענו וכספנו ירבה כחול וככוכבים בלילה" - ודוק,
בקשת "זרענו" קודמת לבקשת "כספנו"! עתה בוקעת שירתנו כי יבוא
התשבי במהרה בימינו. קשה עלינו הפרידה, נשהה עוד קמעה.
מתי היה
זה? זה היה לפני זמן רב, כאשר היה פחות יותר, כאשר היינו טרודים פחות
ו"העניינים" סבלו דיחוי. לא כן עתה, שורה צפופה של פעוטים נדחקת לפני
העמוד לטעום מן היין. בזכות טעימה כלשהי זאת מוכנים האם "לשיר" בתוך בית
הכנסת : אי-פה אי-שם, יושבים עקשנים בודדים ונותנים קולם בשיר. אך מה כוחם כי
יתגברו על ההמולה והמהומה, שהשתלטו בן רגע באולם? אנשים אצים-רצים מכאן לכאן, הרגע
הוא קריטי - מיד יסתלקו הללו שאתם יש לגמור דבר: סידורים של הערב, סידורים של מחר,
סידורים של השבוע הבא עלינו לטובה. וכבר אין זכר לקדושת השבת, היא נמסה כדונג.
האם כך
מלווים מלכה? לא גינוני מלכות מאתנו והלאה. החוק דחק את רגלי הקודש בהחלטיות וללא
היסוס.
נתבע כאן
את עלבונה על שבת מלכתא: ישב לו כל אדם במקומו - כן, יתיישב לשם כך ויצרף את קולו
לקול הנאמנים המועטים. ובזכותו תשמח השבת לשוב אלינו.
החמה
מראש האילנות נסתלקה -
בואו
ונלווה את שבת המלכה -
יצחק
אשר |
