הטיפוס-גם זה יובל-חיים אייזנר

חיים אייזנר :    גם זה יובל

בעת מסיבת הסיום של חברת הנוער אור לט"ז תמוז סח לי חבר: "אתה יודע שבדיוק לפני 25 שנה התקיימה ברודגס בתאריך זה ממש מסיבה לרגל סיום השנה הראשונה של חברת הנוער הראשונה" ואמנם היה משהו מיוחד במסיבה זו. העזנו אולי בפעם ראשונה להכין הופעה אמנותית בפני ציבור יותר רחב. כל הציבור התרכז מסביב להצלחת המסיבה. זכינו לאורחים רבים ונכבדים. זכורני למשל שגילינו בין האורחים את ברל כצנלסון ז"ל המנהיג הגדול של תנועת הפועלים, שעקב באהדה אחרי הצעדים הראשונים של הקיבוץ הדתי.

אכן המסיבה עברה בהצלחה רבה והשרתה מצב רוח מרומם על ציבור החברים. אך למחרת היום התחילה אחת הפרשיות הטרגיות ביותר בתולדות קבוצתנו. מספר חברים חלו עם חום גבוה וכאבי בטן קשים. אחרי מספר ימים התברר שפרצה מגיפת טיפוס במחננו. שבועות רבים של סבל קשה באו עלינו. רוב רובו של ציבור החברים נדבק. תנאי התברואה בארץ היו עוד די פרימיטיביים. ע"פ הוראת מחלקת הבריאות של ממשלת המנדט הובאו רוב החולים לבית חולים הממשלתי ביפו. התנאים של בית חולים זה הגבירו בהרבה את המרה השחורה של הנפגעים. זיק אור קטן היה בשבילנו התנהגותו של מנהל המחלקה ד"ר רייפלר, שגילה יחס אנושי רב לחולים והתאמץ להקל על סבלם ולעודדם.

גם על החברים המעטים שלא נפגעו עברו ימים קשים ביותר. למעשה כל אחד הרגיש שגם הוא בחזקת מועמד למחלה ארורה זו, איש לא ידע מה ילד יום, רק שני חברים יכלו לבקר בבית חולים וכל ערב חיכו להם בחרדה רבה וכל פעם היינו צפויים לבשורות איוב.

במגפה זו הקרבנו שלושה קרבנות. שלושה אנשים צעירים מלאי אידיאלים נשגבים הלכו לעולמם והם רק התחילו למעשה להגשים רעיונות שחלמו עליהם בגיל בגרותם ובראשית שנות העשרים שלהם. כל אחד מהם כבר היה מנותק מקשר הדוק עם משפחתו ובית הוריו (שלושתם עלו מגרמניה שבה כבר שלט המשטר הנאצי) אך טרם זכו לבניית בית של ממש במסגרת החברתית החדשה. יתכן שבעקבות המאורעות הכבירים שבאו על העולם ובפרט על היהודים בשנים שלאחר מכן, לא נשארו לשלושה חברים אלה בני משפחה קרובים ביותר, שיעלו את זכרם מדי שנה בשנה ביום פטירתם.

חודשים עברו עד שהתאוששנו. אין ספק שאחרי משבר המגיפה, באו עלינו ימים של רצון חזק להתחשל מסביב למטרה המיוחדת לנו, להתגבר על האבל והצער ולהמשיך את הדרך שהתחלנו בה.

היום אחריי 23 שנה, רבים החברים וביניהם בני הדור השני שאפילו לא זכו להכיר את טוני, יהודית ואת צבי, זיכרונם לברכה. אך כולנו מחויבים לראות בהם "קרבנות ציבור" הם במותם ציוו לנו את החיים!

                                                            יהא זכרם ברוך!