ידיעות
יבנה ערב סוכות תשט"ז 30/9/1955
חנוכת
בית הכנסת (רשמים)
עברה שנה
מאז נכנסנו לבית הכנסת שלנו. התקוות שתלינו בו להעלאת תפילתנו ולהעמידה במרכז
חיינו - לא הכזיבו. אשתקד, תחת החוויה של חנוכת בית הכנסת, כתב מאיר מ. את רשימתו
אך איחר ולא היה סיפק בידינו להדפיסה. יש משום עניין להביאה עתה, בתום השנה ולרענן
את הזיכרונות של אז.
המערכת
והנה סוף
סוף הגיע היום הגדול והקדוש שלו ציפינו עשרות בשנים - יום חנוכת בית הכנסת שלנו.
אמנם התפללנו בו כבר בימים הנוראים ליבנו מלא הודיה לה' שעשה לנו את הנס הזה, אך
רוחנו שפלה. גרשנו מנפשנו כל שמץ של גאווה והתנשאות ושמחתנו היתה מהולה בעיצבון
החרטה והתשובה. היינו כחולמים חלום יפה ומפחדים להתעורר ולחזור למציאות הקשה. אבל
ביום החנוכה מותר היה לנו להתגנדר קצת ולהראות כלפי חוץ מה כוחנו, לפחות מבחינה
ארגונית, בסידורי הטקס, בהופעת ספרי התורה ועוד. בימים הנוראים היינו בבית הכנסת החדש,
כמו האורחים: ביום הזה היה כאילו נכנסנו לביתנו, לעין כל.
אכן,
מפוארת היתה החגיגה מאין כמוה. מי שעמד על הדשא מאחורי בית הכנסת יכול היה לראות
מחזה נהדר: בעת ובעונה אחת שלוש תהלוכות הופיעו משלושה מקומות שונים: מחדר האוכל
באו שלושה ספרי תורה מלווים על ידי האורחים והמון חברים רוקדים ושרים; מן הישיבה
ספר אחד התקדם, מוקף בחורים עליזים ובעלי קול אדיר; ואחרון אחרון חביב - מבית
המדרש הופיע דבר שמשך כל עין: ספר התורה שקיבלנו מקהילת מודינה, מעוטר כתר גדול
ומקושט רימונים מפוארים, התרומם מעל הקהל בידיים בנאמנות של יששכר דב אקרט בעל
הקומה הענקית. שלוש התהלוכות נפגשו באמצע הדשא. ספרי התורה עמדו במרכז. מעגל של
רוקדים הולך ומתרחב. השירה פורצת בעוז. המעגל מתנועע, ניתק, שוב נסגר. מתהווה מעגל
בתוך מעגל. הקצב הולך ומזדרז, ומי יודע עד מתי היו נמשכים הריקודים, אלמלא הרמקול
שהודיע על התחלת הטקס והזמין את האורחים להיכנס לבית-הכנסת. הספרים מוכנסים לארון
הקודש וקהל רב של אורחים וחברים ממלא את האולם הגדול. מקהלה אדירה פותחת במזמור
"שיר המעלות שמחתי באומרים לי" וברגע זה התרוממות הנפש וההתרגשות הגיעו
לשיאן. ליבנו היה מלא רינה ועינינו זלגו דמעות גיל. דרשתו הנאה של הרב בר-שאול
הוסיפה לנו הרגשה נעימה של סיפוק. כמעט ונתפסנו לגאווה ולהתגנדרות; אבל ידענו גם
ידענו שאין לנו רשות לומר "כוחנו ועוצם ידינו עשו לנו את החיל הזה", אלא
בלב מלא אמונה והודיה כל אחד חשב: "לולא ה' שהיה לנו..." וברכת
"שהחיינו" יצאה ישר מן הלב לשפתיים, בהכרת תודה עמוקה ובהכנה גמורה.
מאיר
מגדלי |
