תפוחי יבנה
בשנת 1946, בה הגעתי ליבנה, כבר היה שטח תפוחים בגודל 20 דונם, נטוע בצד
המזרחי של ישיבת כרם דיבנה, בשדה שגבל בוואדי. היתה זו חלקה של אדמה כבדה ובלתי
מנוקזת, אך העצים הצעירים היו מבטיחים. הנוטעים הראשונים היו ליאו וצלר ושטראוס –
שעזב את יבנה בזמן בואי. היה שם הזן "אלכסנדר הגדול", המכונה גרנד, תפוח
חמצמץ ואהוב על הייקים, והיה שם "אין כמוהו" הפחוס, שטעמו ערב רק בזמן
הקטיף, פרי ענקי ופחוס שהיה מוכר בשוק, כי היו מייבאים אותו בימי שלום מלבנון.
בכלל התפוחים בארץ היו פרי מותרות יקר (אני זוכרת בילדותי בירושלים רק את פירות
"התשבי" הקטנטנים). על כן כל מה שיכולנו לשווק – היה מבוקש. בעיקר אחרי
מלחמת השחרור, כאשר לא היה שום מזון בשפע בארץ. גידלנו זנים שכבר נשכחו, וביניהם
היתה "מלכת הרניטים", זן קטן ופורח, אבל רחוק מלהיות "מלכה".
העצים גבהו מאד, ואנו זחלנו תחתיהם, כדי להעביר צינורות אלומיניום כבדים,
שהרכבנו עליהם ממטרות לגו, שהסתובבו בעליזות... ופה היו לנו מפגשים מן הסוג
הרומנטי – פה למשל פנחס דאג לירדנה – שלא תישאר לבדה, בשעות דמדומים, כאשר יום
העבודה היה "ללא שעון".
הצעירים דאז בוודאי זוכרים, איך כל גיזום נעשה בחרדת קודש, וכל פצע נמרח
במשחת זפת שחורה, כדי למנוע חדירת פטריות. כל זה לא עזר לנו, כי הופיעה מחלת
המקרופומה, והעצים הצטמקו. עבודה נצחית היתה סיוד הגזעים עם מברשת, בטרם היות מרסס
מתאים, וזאת עשו ילדי בית הספר דאז (כי אביגדור למד בקורס כלכלה, שצריך לדרג את העובדים
לפי ערך שעות עבודה), הרישום היה קפדני, ובדקנו תמיד את הרווחיות של כל חלקה.
ימים של עבודה קשה היו לנו בחורף, כאשר בשנים הגשומות ההן המטע היה כמעט
כאדמת ביצה, וכשהגיע האביב, לא ראינו את העצים מבין העשבים שצמחו עד גובה קומת אדם (בלי הגזמה). השתלטנו
על העשבים בעזרת טרקטור רתום לדיסקוס כבד. וללא ידיעתנו גרמנו נזק לשורשי העצים,
כי הידקנו את החלקה. רק יותר מאוחר למדנו את השיטה של "אי פליחה",
ובעזרת מקצרה השתלטנו על העשבים. טרם המציאו את חומרי הריסוס נגד עשבים, ולא פעם
קצרנו בחרמש ומגל מתחת לעצים.
אויבים חדשים הגיעו אלינו, כמו עש התפוח, סס הנמר וזבוב הפירות. יותר
ויותר נאלצנו לרסס בחומרים רעילים, ופלא הדבר, שרבים מבין הוותיקים בענף לא הורעלו
בימים ההם. זכור לי יום אביב סוער, עם טיפות גשם עזות, ואנו מרססים עם
"רובים" וצינורות נגררים בחומר בשם ניקוטין-סולפט. ובמקום מסכות השתמשנו
במטפחות רטובות על הפנים. ובערב באמת הקאנו, ורק רוחמה חיות ז"ל הצילה את
פנחס בהגישה לו חלב, כדי לשטוף את הרעל מגופו.
יותר מאוחר נוספה על אויבינו ה"פרודניה" שזחלה בשורות צפופות על
הקרקע, בעיקר מכיוון חלקות הכותנה, ונאלצנו להשתמש ברעל המסוכן – פרתיון וכן
די.די.טי – חומרים שהיום מושמצים מכל הבחינות. שכלול גדול היה רכישת מרסס מפוח,
ובמהרה פיתחנו נוסחאות וצירופים יותר מדעיים של חומרי הדברה. עסקנו בניטור ומעקב
אחרי תוצאות ההדברה. ניסינו כל מלכודת שהמציאו. עד היום עובדים בשיטת הדברה פחות
מזיקה לסביבה, שאנו ניסינו לקדם, הנקראת "משולבת".
שטחי המטע גדלו, והגיעו עד ל- 200 דונם, עם הגנים אשר נטענו, גן ב' (באזור
אשר בין הישבה ובית הקברות). הכנו את השטח, ונטענו את השדרה הכפולה של הברושים,
הגובלים בבית הקברות, כאשר לא ידענו, מי יעבוד במטע גדול זה, המפוצל להרבה חלקות.
היו לנו חברי גרעין עציון – אביגדור, חגי, פנחס, שהתמנה כמרכז למשך שנים רבות,
ומיכה שהתמחה בנושא תכנון ההשקיה. ועוד רבים מבין הילדים. בימים ההם היו להם חודשי
עבודה רבים וחצי שנה של י"א – תקופה שקשרה את הילדים למשק, ובדרך כלל היתה
אווירה של צוות, שנהנה מכל העמל. מי היה מאמין, שנוסף להעברת הקווים בין השורות
יכולים לשחק שחמט ללא לוח – אכן יוסי שילוח וחגי עשו זאת.
גידלנו שם זנים שלא הכרנו, שצמחו לעצי ענק, כמו דלישס, יונתן ועוד זן מוצק
בשם "בן דויס" שלא זכור לטוב. מטע זה סבל מנובר גזעים (סס הנמר) וזכור
לי יום שלם של חיטוט במנהרות של עץ אחד ע"י אביגדור. המצאנו שיטה של כריכת
חוטי תיל מסביב לענפי העץ, כדי למנוע את התמוטטות העץ עם הפרי הרב. יעקב בן יהודה
וישעיה עזרו לנו רבות בעבודה מפרכת זו.
אחת העבודות "ההמוניות" היתה דילול הפרי באופן ידני, לפעמים
מספר אנשים בילו על סולמות גבוהים על עץ בודד במשך שעות אין ספור. וכך קרה, שבזמן
מלחמת ששת הימים יצאנו כל בוקר, השכם, עם עגלה מלאה עובדים למטע, רובם מגויסים
זמנית, ורק ירדנה ואני ידענו מה עושים. למזלנו צורף זעליג לנג ז"ל לענף, והיה
לטרקטוריסט למשך שנים רבות. לריסוס קיבלנו את תלמידי י"א – ישראל גור אריה
ועקיבא, והם גם גררו את הקווים בזיתים. לא ייאמן, איך הקיבוץ התארגן בימי לחץ אלה.
עיקר המאמץ היה הקטיף. עם סולמות עץ די כבדים, עם תרמילים
ו"בוקסים", כלומר ארגזי תפוחים שהכילו כ- 16 קילו. עבודת הסבלות היתה
מפרכת. השוק הכתיב לנו אריזות "עדינות" ומיון קפדני, ורכשנו את מיטב
המכונות למיון. מספר ימי העבודה שנדרשו היה מדהים – וכמדומני שלא היה חניך הכשרה
שלא עבד מספר שבועות אצלנו. וכך זכה ל"טירונות" קשה בבואו לארץ. עד היום
אני פוגשת אנשים שזוכרים את הימים ההם כחוויה חשובה.
בינתיים הגיעו מאיטליה שיטות טיפוח חדשות של עיצוב עצים בצורה של שדרות
יותר ויותר צרות. על מנת להקל על עבודות הטיפול בפרי, והחדרת חומרי הריסוס החלטנו
לנטוע בשטח שמעבר לכרם, בין הישיבה ובין כביש הגישה ליבנה שטח שבתחילה היה מיועד
להרחבת גבעת ושינגטון. שם כבר קיבלנו שורות אחידות וישרות, על פי הסימון של מנחם
אלון. העזנו לעבור לזן מבכיר חדש, אשר פותח בארץ "ענה", והמפרה הבעייתי
"עין שמר".
מכיוון שלא רצינו לחכות עד אחרי שנת שמיטה, נטענו שטח גדול בשתילים הנחשבים
כ"עין נרדמת", כלומר שהיינו צריכים לבצע חלק מעבודת השתלנות במטע,
וכמובן תמיד נאלצנו לעסוק בהשלמות והרכבות. בשנת השמיטה היינו חייבים לשתול
מילואים, והמצאנו גגון על גלגלים, שנחשב לשתילה בתוך בית, ולא בשדה
("שמיטון").
אלו היו שנים שהיה ביקוש גדול לתפוחים טובים, בטרם הגיעו היבולים הכבדים
של עמק החולה, ואחר כך הנטיעות המוצלחות של הגולן.
למדנו לטבול את הפרי בתמיסה מיוחדת נגד המחלות של האחסון, ולשלוח את הפרי
לבית קירור ב"אווירה מבוקרת", כלומר בתנאי של מיעוט חמצן ועודף פחמן-דו-מימני.
ולבסוף הפרי נשלח לבית אריזה שיתופי במסמייה – "פרי הדרום"
שהיינו שותפים בהקמתו. גם חברינו עבדו שם לפי ההסכם (אביגדור ויעקב וכמן).
שיטות ההשקיה השתכללו, הטפטפות אפשרו חיסכון במים ובריאות לעצים ושיטות
דישון מדויקות ומדעיות. מחקרים רבים נעשו אצלנו, ואף פעם לא היה משעמם,
במיוחד לבעלי המקצוע. לכל אחד מן הצוותים היה תפקיד מקצועי, וההתמחות היתה על רמה
גבוהה. נוספו שיטות דילול כימי ומתן חומרי דישון ע"י ריסוס. נוספו הורמונים
צמחיים למניעת נשירה, וכן להגברת הצבע בפרי. אפילו ניסינו להגביר את הצבע בעזרת
פריסת נייר אלומיניום מבריק תחת עצי הדלישס, ועוד רעיונות מדעיים רבים פיתחנו.
מספר ילדים עשו את עבודות הגמר בענף זה, ונוצרו קרשים עם חוקרים לרוב.
בקטיף ראינו הצלחה גדולה בהכנסת המכשיר "קטיפית", ורק
צילומים יכולים להזכיר את הגיוסים הגדולים, כאשר הגענו לקטיפי ענק של 20 טונות
ביום. הפרי היה גדול ומשובח ומתאים לאריזה. גיוסים היו גם בסככה, אף בשעות הלילה,
והרבה חברים היו שותפים להישגים וההכנסות הטובות.
אבל סוף המטע הגיע בטרם עת, כמו שאומרים, כי לא רצינו להחזיק בענף עתיר
עבודה, על אף שהיה עדיין עתיר הכנסות. בימים ההם (שנת 1980) היתה לנו
אלטרנטיבה של גידול מבטיח יותר – האבוקדו.
לא פעם עמדנו בפני בעיה הלכתית של איסור עקירת מטע נושא פרי, אבל היה לנו
גם היתר, שאם נוטעים עצים אחרים במקומו, העקירה מותרת, אם הנושא הכלכלי מחייב זאת.
דבר זה יכולנו לקיים בכל פעם שנאלצנו לעקור מטע זה או אחר (רק לאחרונה קרה, שעקרנו
מטע אבוקדו מניב פרי רק מתוך לחץ של רווחיות נמוכה, ואם גם מצד ההלכה אפשר בקושי
לקבל זאת, הרי המצב הוא עגום) ולו רק מפני שאין יותר חגורת עצים מסביבנו, ורואים
יותר ויותר בטון ושיכונים.
זה הוא בתמצית הסיפור אשר ראשיתו "תחת התפוח עוררתיך" ובוודאי
היווה חלק חשוב של מסכת חיינו ביבנה במשך כ- 40 שנה.
חנה יעיר
כ"ח סיוון תשנ"ט.
|
