30/11/196 חדר קריאה ההיסטוריה חוזרת.... שוב עולות לצפות לפני אותן הבעיות שהטרידוני אז, ושעליהן כבר כתבתי -
לפני שנים מעל דפי ה"ידיעות".
בכל
הנוגע לעיתונות היומית חל אמנם שיפור ניכר לגבי המצב הקודם, על יד חלוקת העיתון
לבתים.
אשר לחדר
קריאה חלה ירידה ניכרת. מה שקוראים "חדר קריאה" (אינני יודע אם הצריפון
העלוב ראוי לשם חגיגי זה) היה לפני שנים במצב יותר טוב, הריהוט היה חדש ומטופל,
היום הוא מוזנח ומקולקל מעבר כל אפשרות של תיקון. לעומת ההתקדמות הרבה שחלה
בינתיים בשטח הדיור של החברים, הכיעור וההזנחה בולטים עוד יותר. חלוקת העיתון
היומי מאפשרת לכל אחד להיות מעודכן לגבי חדשות היום מבלי להזדקק לחדר הקריאה. לכן
מועטים הם כיום הנאמנים ל"מוסד ציבורי" זה: והנאמנים המועטים אינם באים
על שכרם כי חומר הקריאה איננו רב ואיננו מגוון; והמעט שמוכנס אינו נשאר זמן רב
במקום: כל השבועונים המצוירים - וכמו כן כל חומר קריאה אחר בעל עניין מיוחד -
נעלמים מיד (נדמה לי שתקופת המהירות המסחררת שאנו חיים בה משפיעה גם על המהירות של
"הסחיבות"). כפי ששמעתי בגלל סיבה זו הפסיקו האחראים את הכנסת עיתוני
הערב לחדר הקריאה: כי "כל הקודם היה זוכה... וסוחב" ובזה נגמרה הפרשה.
לאור העובדות
הנ"ל, אנו שואלים את עצמנו באיזה כיוון כדאי כיום לפעול: לשפר או לבטל... מצד
אחד נשמעות תלונות מוצדקות לגבי מצב החדר, התאורה והריהוט, ולגבי דלות חומר
הקריאה. מצד שני נשאלת השאלה אם כדאי יהיה להוציא מרץ וכסף לתיקון המצב, אפילו אם
תימצא דרך למימון (שמעתי שוועדת הקשר מתכננת הקמת מועדון בשביל השכבה הצעירה,
תוכנית זו היתה יכלה להשתלב עם סידורים חדשים לחדר הקריאה). אבל האם ישנו כאן
ציבור מעוניין בכך? האם אפשר יהיה לשמור במקום את חומר הקריאה כרכוש הכלל, ולא
כמטרה ל"סחיבה" של הפרט הזריז יותר?
אשר
לשאלה הראשונה נדמה לי שאפשר להשיב בחיוב, כי אם יימצא מקום נוח וחומר קריאה
מעניין נדמה לי שיהיו גם מעוניינים מכל השכבות. אך אשר לשאלה השנייה, הפתרון איהו?
אמרו לי שבשנים האחרונות נעשו ניסיונות שונים, שמירה בתורנות, ואפילו מארב ותפיסת
"עבריינים" בקלקלתם... אך המצב נשאר כמו שהיה.
החלטתי
להביא לפני ציבור החברים את הרהורי, אולי מישהו ראה במקום אחר, במשק אחר, סידורים
רצויים ויעילים. אולי רעיון מוצלח יצמח במוחו של מישהו בקשר לכל זה. כל עצה או
הצעה, הן באופן פרטי הן מעל דפי "הידיעות", תהיה רצויה וברוכה, ותודתי
נתונה מראש.
קלרה
לוי |
