יבנה, י' באלול תש"ד, 6.9.1946
חמש שנים
לגרעין מחזור ב'
יצירת הגרעין וכניסתנו לרודגס
בתום שנתיים של הכשרה בכפר הנוער הדתי החלטנו מבין 60 חבר לייסד גרעין
קיבוצי. שאיפתנו היתה, כפי שזה טבעי אצל כל גרעין, לצאת לעצמאות. היו גם בינינו
שהעדיפו צירוף לקבוצה קיימת, מתוך חוסר אמונה בכושר קבוצתנו ליצור יצירה עצמאית.
כוונת הקיבוץ לצרף אותנו לרודגס זכתה מתחילה להתנגדות נמרצת מצידנו. סוף סוף
קיבלנו את מרות הקיבוץ הדתי והצטרפנו, בתנאי שכעבור שנה נוכל להחליט על דרכנו
בעתיד.
היינו רחוקים מלהיות חברה מגובשת, כי הגרעין נתהווה רק בחודש האחרון של
שהותנו בכפר הנוער. בגיבוש החברה ראינו בסיס חשוב לכניסתנו לרודגס כדי:
על ידי כך להסתגל לחיי קבוצה, שלא הכרנום,
לתת לחבר העלול להתאכזב חיזוק,
להשיג ליכוד למקרה שנצא לעצמאות.
עם בואנו לרודגס היתה ההתנגשות הראשונה. ההיאחזות ביבנה הצריכה שגם
מחברינו יעברו לשם. בשבילנו היתה זאת שאלה חמורה: לשלב את הגרעין או להישאר ביחד
ברודגס?? רגש של חברינו להיות בין ראשוני הבונים הכריע. מתוך התלהבות רבה הכנסנו
מרצנו בבניין הנקודה החדשה שהתקשרנו אליה כעבור זמן קצר. החלטנו להצטרף לקבוצה,
למרות מה שלא מצאנו את הקשר לחברה. הגרעין היה נראה כגורם מכריע בכניסתנו לחברת
"הותיקים", ועל כן פרקנו אותו. בוודאי היתה זאת שגיאה ועל חברי הקבוצה
היה למנוע אותה. עברו שנתיים והנה קיבלונו כחברים.
גורמי העזיבות
העזיבות נגרמו ע"י:
א.
הכרה קיבוצית
שטחית שבעקבותיה באה אכזבה.
ב.
התלבטויות.
ג.
טעמים פרטיים
(משפחתיים וכו').
נשארו בקבוצה אלה שמלכתחילה לא חשבו להישאר בה.
רק מעטים מאתנו נכנסו לקיבוץ מתוך הכרה ברורה. האשמה מוטלת בעיקר על כפר הנוער שלא
נתן חינוך לקראת חיי קיבוץ. מחנכינו היו לשעבר חברי קיבוצים, וכמובן שלא יכלו
להיות למופת. המוסד עצמו מעוניין שחלק ניכר של חניכיו יצטרפו לקבוצה מפני שזה משמש
בחוץ קנה מידה להצלחתו. איך להשיג את זאת?
מונעים בעד הנוער ללמוד מקצוע, ומדלית ברירה יצטרפו. אמנם נתקיימו בחודש האחרון
בירורים אבל מתוכם אי אפשר להיפך לבעל הכרה. אפשר להסיק מן האמור, שיש להכניס
למוסדות נוער מדריכים מתוך שורות הקיבוץ. אולי גם, שמנהלי הענפים יהיו חברי
הקיבוץ.
הקליטה ביבנה
דרשו מאתנו תמיד שנכניס דם חדש בקבוצה. במשך הזמן
נוכחנו לדעת שאין זה אפשרי. לפי דעתי יש רק שתי ברירות: להתבולל בקבוצה או לעזוב
אותה. מן הנמנע לשרש מנהגים שהשתרשו במשך 15 שנה. אני מתנגד בהחלט להתבוללות. אסור
לצעירים לקבל את המנהגים הרעים של החברה. לפי החשבון האישי ההיגיון היה לעזוב את
הקבוצה. לעומת זאת לפי שיקול דעת תנועתי מסתבר ההיפך, כי בלי צעירים אין קיום
לקבוצה ותיקה. אינני רואה אפשרויות לצעירים לפתח את כישרונותיהם ולפעול למען הכלל
בתוך קבוצה ותיקה, ואין להאשים את הגרעין בכך.
רובנו לא למדנו בישיבה וגם בזמן ההכשרה לא עוררו
בנו חשק ללמוד תורה. הקבוצה נתנה לנו לשקוע יתר על המידה בעבודה. למרות הכל קיימת
בין חברינו שאיפה ללמוד רק יש למצוא את האפשרות לכך.
יש אפוא להסיק: א. על הקבוצה להפעיל את חברינו
בשטחים שונים.
ב. לאפשר השתלמות בישיבה
או סמינריונים ארוכים.
קליטה להצטרפות או לעצמאות
אין להשוות את הגרעין המושבי של מחזור ב' לגרעין
הקיבוצי. הראשון סבל יותר, לא זכה לתמיכה, לא נוכל להשוות גם אותנו אל גרעין
רודגס. גרעין מחזור א' כפר הנוער גדל בתנאים דומים. נשארו בקבוצה מתוך 22 חברים
(אחוז דומה לזה אצלנו). לו היינו יוצאים לעצמאות היו פחות עזיבות, כי כל אחד היה
רואה בזה את יצירתו שלו וזה היה מהדק את קשריו עם הקבוצה. המסקנה: יש לאפשר
לגרעינים צעירים ליצור יצירה עצמאית ולא לצרפם בגלל קשיים טכניים או כספיים לקבוצה
ותיקה.
אני מבקש שגם חברי הגרעין האחרים יביעו את דעתם
כדי שנלמד איך לנהוג בעתיד.
צבי (רוזנטל) ורדי |
