מבית, ט"ו תמוז תשמ"א, 17.7.1981
מברית הנוער
אלי ברית עם יבנה
אמנם כן, חלפו 40 שנה מעת טיולנו האחרון, כחברת נוער מחזור ב' של כפר
הנוער הדתי ועד לטיולנו לפני כ- 3 שבועות, לאזור ים המלח, טיול בן יום.
ליצני הדור ביבנה שאלוני, האם הספיק יום זה לגיבוש "הגרעין".
תאמרו אתם "האם אפשר להעלות זאת על הדעת, לאחר "שהתבוללנו" בקרבכם,
ותיקין דרודגס עוד בימי ראשית עלייתנו המשותפת ליבנה? השתרשנו בקרבכם, זכינו לבית
חם בתוככם ביתנו השלישי, אנו בני י"ח, והיו ביניכם, ותיקין דותיקין שכמעט
יכלו להיות הורינו, לפי שנותיכם. לא רק השתרשנו, אף שלחנו יונקותינו על עבר רווקי
רודגס דאז, "בנותינו" לקחתם לכם לנשים, ועינינו כלות. ברבות השנים גברנו
על ספקות ומשברים: וירא מנוחה כי טובה ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול (לא כל כך
נורא) ויהי למס עובד, וארע לנו כבחלום פרעה: "ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי
באו אל קרבנה..." אך סופנו טוב יותר, ב"ה מראנו לא רע.
40 שנים הם שליש ימי חלדנו עד כה (מתוך 120, בעזרת ה') ובתוספת שנתיים של
חברת הנוער הרי אנו כבר 42 שנה בארץ ישראל. למען הדור החדש, צעירינו, אשר לא ידעו
את הנרייטה סולד, זיכרונה לברכה, ואת רחה פרייר, תיבדל לחיים טובים וארוכים,
מאדריכלות עליית הנוער ומקימיה, הרי תיאור קצר של מפעל ענקים זה. רבבות בני נוער
יהודי העלה והציל משואה, עד פרוץ מלחמת העולם מתוכה ולאחריה.
מפעל עליית ילדים ונוער שם לו למטרה:
א.
העלאת ילדים
ונוער לארץ ישראל.
ב.
חינוכו של
נוער זה בארץ.
ג.
הכשרתו למילוי
תפקידים חלוציים, ובייחוד במפעלים התיישבותיים.
הקבוצה הראשונה עלתה בחשוון תרצ"ג לכפר
הנוער בן-שמן. דחיפה מכרעת ניתנה למפעל מאז שלטון הנאצים בגרמניה בשנת 1933. עם
עלייתה של חברת הנוער הראשונה לעין חרוד (19.2.1934) נפתחה דרך חדשה לקליטה וחינוך
של נוער בקיבוצים. מכיוון שעליית הנוער היתה רשמית, מוכרת ע"י שלטונות המנדט
הבריטי (ולא במסגרת עלייה ב' הבלתי חוקית בעיני הבריטים) סבלה גם היא ממיעוט
רישיונות עלייה (סרטיפיקטים בלע"ז) ומשך חמש השנים הראשונות הגיעו בסך הכל כ-
5000 בני נוער. בהיות הקיבוץ הדתי אז בראשית צעדיו, תנועה קטנה מאד, הגיעה קבוצת
הנוער הדתית הראשונה לרודגס בשנת תרצ"ד. כדי להרחיב את האפשרויות להעלאת נוער
דתי הוקם בשנת תרצ"ח מוסד הנוער הדתי הראשון כפר הנוער הדתי ליד כפר חסידים.
אברהם הרץ ודוד בית אריה היו בין היוזמים העיקריים להקמתו.
יש לציין שגם מוסדות שונים קלטו בני נוער במסגרת
עליית הנוער, וביניהם בית צעירות מזרחי בתל אביב ובירושלים, וכן המושבים של הפועל
המזרחי כגון שדה יעקב, שם היתה חברת נוער מקבילה לנו.
בשנות המלחמה העלתה עליית הנוער כ- 10000 ילדים.
אחרי המלחמה שימש כפר הנוער שבמחנה המעפילים בקפריסין תחנת מעבר לאלפי ילדים,
ברובם יוצאי מזרח אירופה, עד שנפתחו לפניהם שערי המולדת עם קום המדינה. עוד בשנות
מלחמת העולם עלו כ- 1000 ילדים מסוריה ומלבנון, מתימן ומתורכיה. מאוחר יותר קלט
מפעל זה בני נוער מארצות המזרח ומצפון אפריקה, וגם כ- 15% בני נוער ישראלי, על פי
רוב מיוצאי שכונות העוני. עד כאן, בקיצור, קצה קצהו של מפעל היסטורי זה, שהציל,
העלה, חינך ושילב זרם נעורים תוסס במפעל הקמת היישוב היהודי בארץ ישראל מכאן אל
ארץ המוצא הראשונה של עליית הנוער.
תנועות הנוער הציוניות גדלו והתחזקו בגרמניה לאחר
עליית שלטון האשמדאי בשנים הראשונות, כל עוד ניתנה "ארכה" כלשהי ליהדות
ארץ זו, בת כשש מאות ריבוא. התנועה היתה לנו, ילדים ובני נוער, מפלט מהסביבה
העוינת שהלכה וחזקה, מקלט שנסך בנו גאווה יהודית, ביטחון עצמי ותקווה לעתיד טוב
בארצנו החדשה, אם נזכה. תנועת הנוער המקבילה לבני עקיבא, בה היינו חברים, נקראה אז
בגרמניה "ברית הנוער של צעירי מזרחי" ובקיצור קראו לה: "ברית
הנוער". לקראת עלייתנו במסגרת עליית הנוער כונסנו רובינו ל"מחנה
הכנה" למשך שבועיים עד חודש ימים, באזור כפרי, בו עבדנו אצל איכרים גויים
ושמענו שיעורים ושיחות על חיינו העתידיים בארץ-ישראל. עיקרו של "מחנה
הכנה" זה היה מכוון לאפשר למדריכי התנועה, האחראים למחנה זה, לברר אם הצעירים
המתאימים לעלייה. קדמו לזה גם בדיקות רפואיות יסודיות. בוודאי לא קל היה למדריכים
תפקיד זה, גם אם לא ידעו אז עדיין כי לעתים קבעו בזה מי לחיים ומי לא. כמובן לא
השלמנו את חוק לימודינו בבית הספר התיכון. יש גם מן הנערים בני ה- 15 שהקדימו
לעלייתם, תקופת לימודים קצרה, בד"כ "זמן אחד", בישיבת הרב הופמן
זצ"ל, בפרנקפורט ע"ג מיין.
הגיע היום המיוחל, יום עלייתנו לארץ ישראל, שוב
נפגשים עם חברי התנועה מרחבי המדינה ההיא וחברי התנועות האחרות, הפעם בתחנת הרכבת.
פרידה מהורים יקרים, לא שיערנו שזו פרידה לעולמים לרובינו. לא חשנו את השואה
המתקרבת, בני 15 – 16 אין דואגים למחר, אדרבא, שמחים לקראת הארץ החדשה, עליה
חונכנו בבית, בתנועת הנוער, לקראת צורת חיים חדשה, עצמאיים, בחברת צעירים עליזה
ותוססת. לא כן ההורים, שמא ידעו מה צפוי להם? ברגשות מעורבים ליוו את ילדיהם בצאתם
לדרכם הרחוקה, הרי להם, לילדיהם, צפוי עתיד טוב. ושמא הם, בעצמם, גם יזכו לאותו
הסרטיפיקט, הניתן בצמצום רב ע"י בריטניה הגדולה.
דמותו של אבא לעתים לנגד עיני... שאבא יבכה?!
מילא, אימא, אפשר להבין. אבא חזק. מעולם לא ראיתיך "בקלקלתך" זו. הרכבת
יוצאת את התחנה בברלין. דמעותיך נובעות, לא כמעיין המתגבר, ואין ברוחך אפילו לנופף
לי לשלום בידיך הרועדות, הרי חינכת אותי גם לקראת הרגע הזה, רצית שאעלה
"לארצנו הקדושה" אצא מגיהינום זה בעוד מועד. אך בבוא שעת הפרידה, אפסו
כוחות הנפש, כי ידעת... ואנו, בני הנעורים, שקועים בראשונה בהרהוריי פרידה נוגים,
"הפשרנו" מהר, כעבור שעה קלה, בהתרחק הרכבת מתחנת מוצאה פינתה המועקה
שבלב את מקומה לחדוות הנעורים. עשינו היכרויות חדשות, החלפנו חוויות ודעות וסתם
פטפוטים בעלמא, ושירת נוער מתפרצת. דרכנו לארץ ישראל הובילה אותנו עד לטריאסט,
נמלה של איטליה, ומשם באוניית נוסעים לנמל הנכסף חיפה, מהלך 5 ימים.
הגענו בתקופת ניסן תרצ"ט, ישר לתוך מאורעות
תרצ"ו-תרצ"ט (1936-9). מלחמת הערבים ביישוב היהודי בארץ ישראל, והנה
החוויה הראשונה על אדמת המולדת: נציג כפר נוער הדתי, אדון אלכסנדר אדלר, כפי
שקראנו לו אחרי כן, בא לקבל את פנינו ולהביאנו מן הנמל אל ביתנו החדש. שערו
בנפשכם: אדם בגיל העמידה המתקדם, יהודי חגור אקדח – פרבלום אגדה בשבילנו, שזה
עכשיו עזבנו מאחורינו האימה, ההשפלה והדיכוי שהיה מנת חלקו של היהודי בגרמניה זו,
כבר לפני "הפתרון הסופי". בדרכנו לכפר הנוער, חלף האוטובוס על פני כפר
המרצחים באלד א שייך (תל-חנן של היום). בעברנו בין בתי הכפר, שלף מלווינו הקשיש את
אקדחו, השחילו דרך חלון האוטובוס המרושת במצב הכן. אף הנהג היה חגור אקדח. פחד
הלב, גם רחב. המשכן של חוויות אלה היה ליל סדר-פסח הראשון, ימים ספורים אחרי כן,
ליל סדר עליז. השתוללנו קצת מעט פריקת עול, ללא עין פקוחה של הורים. חד-גדיא
נסתיים בשירה אדירה. רק התכנסנו למיטות וירדה העלטה על הכפר, יצאו בני דודינו
החדשים ממחבואיהם שבגבעות ממול לכפר וכבדונו ב"ברוך הבא" שמח. מטר יריות
ניתך לעבר בתינו, טבילת אש הראשונה לנו. עדיין לא היה לנו תפקיד אחר, בעת שמדריכי
הכפר ועובדיו תפסו עמדות, להשיב מנה אחת אפיים, אלא להתכרבל בתוך שמיכותינו
ולהקשיב בדריכות. בהמשך הזמן, הוכנסו לרזי "ההגנה" ולאחר אימונים
שולבנו, בני ה- 16, במערך ההגנה על הכפר, מי נושא נשק ומי על המשמר בהפעלת הזרקור
(בעיקר הבנות), ממרומי מגדל המים שולחו סילוני אור, לתוך הלילה, אל עבר הגבעות
העוינות שממול.
היינו המחזור השני, מחזור ב', של כפר הנוער הדתי.
קדם לנו מחזור א' שהגיע אל הכפר כמחצית השנה לפנינו וחנך את המוסד החדש. מחזורנו,
כלל כ- 50 בנות ובנים, בני גיל אחד, יוצאי גרמניה אוסטריה וצ'כוסלובקיה. גם בתקופה
הראשונה לא היו קשיי תקשורת בינינו. כולם ידעו לדבר גרמנית. מדריכינו השתדלו
להעניק לנו עצמאות מוגבלת, בפעילות חברתית בעיקר. נבחרה ועדת חברה, שעיקר תפקידה
היה לארגן פעולות תרבות, בפרט עונגי שבת שנערכו בלילות שבת. אחרינו הגיעו, במשך
הזמן, מחזורים נוספים. כל מחזור ומחזור חי לו את חייו, ללא קשרים הדוקים אהדדי.
סדר יומנו היה עמוס למדי, מחציתו האחת לימודים
ומחציתו השנייה עבודה. בלימודים הושם הדגש קודם כל על לימוד השפה העברית, אחרי כן
תנ"ך, מעט תלמוד, מקצועות הטבע וכן לימודי חקלאות בסיסיים, שלרובינו, יושבי
הכרכים, היו חדשים לגמרי.
בשיחות חברה רבות ,גלגלנו" בעיות הפרט,
שמרובות היו בארץ החדשה, התלבטנו בשאלות עיצוב חברת הנוער ועוד כהנה וכהנה
עניינים. בתחילה התנהלו השיחות כמעט אך ורק בלשון הגרמנית. אט אט נשמעה פה ושם גם
העברית, לעתים בהיסוס, מגמגמת, אך מלווה בגאווה על "ההישג", פורצת את
מעגל הלע"ז. ככל שהתקדמנו לסגלה לעצמנו, ככל שנתמעט להג הלע"ז בפינו,
חרה לנו לשמוע לעתים אצל חריגים בין עובדי המוסד. רק במבט לאחור, יותר מאוחר הבנו
שהם בעצמם עולים חדשים היו, בחלקם הגיעו ארצה שנה שנתיים לפנינו.
מחציתו השנייה של יומנו נועדה להכשירנו לעבודה,
לאחר שבארצות המוצא היינו רובינו רק תלמידי בית הספר. המשק החקלאי של כפר הנוער
היה עוד בראשיתו ועדיין לא סיפק עבודה לכל דורשיה. גם הבנות עבדו בחקלאות, והבנים
עשו תקופות של תורנות במטבח, מכבסה ומחסן הבגדים, כדי לאפשר עבודת הבנות בחקלאות.
לרוב עבדנו אצל המושבניקים בכפר חסידים הסמוכה. יחסיהם אלינו, בתחילה אבהיים היו
מתוך ידיעתם והבנתם את הרקע שלנו, הפכו בהמשך הזמן לידידות אמת, חברנו אל בניהם,
שמחנו שסמכו עלינו ומצאנו סיפוק רב בעבודה זו. המשק המעורב, שנוהג היה בעמק
זבולון, איפשר לנו להכיר ענפי חקלאות רבים יחסית.
ערכנו הרבה טיולים מעניינים באזורי ההתיישבות
היהודית דאז. חזרנו נלהבים ממראה עינינו וקשרנו לארץ נתהדק. הווי הטיולים אף תרם
לעיצוב החברה, טיולנו הראשון לירושלים בן ימים מספר, חל בשלהי קיץ תרצ"ט.
בשובנו מביקור ראשון ליד הכותל המערבי שרויים עדיין תחת הרושם העז, מעין עליית רגל
ראשונה של עולי גלויות, והנה נודע לנו כי פרצה מלחמת העולם. הטיול הופסק באמצעו
ושבנו לכפר הנוער.
בעוד המלחמה משתוללת המשיכו להגיע מכתבי ההורים
משם, בהמשך הזמן רק עוד באמצעות הצלב האדום. חיי החדווה והעליזות החלו להיות
שזורים במחשבות נוגות על המתרחש שם. תכפו הפצצות האיטלקים על אזור חיפה והמפרץ,
כשמטרתם העיקרית היו מפעלי זיקוק הנפט (אז נקראו RAFFINERIE) החיוניים גם למאמץ המלחמה. בילינו שעות רבות במקלטים.
עם כל זה, תוך עליות וירידות במצב הרוח, חיינו
חיים מאושרים, מלאי תוכן וחוויות, ועוד היום עולים זיכרונות נעימים מאותן שתי שנים
של חברת נוער.
קרב מועד סיום תקופת הכשרתנו, איזו היא הדרך נבור
לנו להמשך חיינו הצעירים. שבילי החינוך בכפר מעטו להוביל אל דרך ההתיישבות על
הסתעפויותיה השונות. ההכוונה הרעיונית אל דרך זו חלשה מאד היתה, אם כי, כאמור,
ניתנו לנו הכלים לכך בעבודה ובהדרכה חקלאית בסיסית. הדגש בחינוך הושם על השתלבותנו
בתנועת תורה ועבודה בכללותה. השתתפנו במידת מה בפעולות סניף בני עקיבא בכפר
חסידים, אך המנטליות השונה של בני הגולה מחד וזו של הצברים בני המושב מאידך, מנעה
הצלחה משיתוף פעולה זה. זכינו לביקור של שבת מרשים ע"י הרב נריה, רב צעיר,
שופע מרץ נעורים, מלהיב בדברי תורה ואהבת הארץ, משפיע עלינו שפע של שירי מולדת
חדשים ומלמדם לנו בקולו הערב.
פעולת הקיבוץ הדתי בתוכנו כמעט ולא הורגשה, מרבית
תקופת חינוכנו בכפר הנוער הדתי.
לקראת סיום תקופת שתי השנים חל השינוי. כמחצית
השנה לפני סיום תקופת החינוך החלו להתגבש בתוך מחזורנו שני גרעינים. הגרעין
הקיבוצי, ובו כ- 30 חברים וגרעין מושבי קטן יותר, כ- 10 חברים. בסך הכל אחוז גבוה
מאד של פונים אל ההתיישבות הדתית העובדת. אז נשלחו אלינו חברים מהקיבוץ הדתי,
להכוונה ולניהול שיחות היכרות והסברה על הקיבוץ הדתי, שמנה אז שתי קבוצות באתר
התיישבותן הקבוע, טירת צבי ושדה אליהו, וכארבע באתר זמני, ביניהן אם הקבוצות,
רודגס. באו אלינו לסירוגין אריה קניגסהופר (גניאל שמו היום) מטירת צבי, עזריאל
זמוש מרודגס ונפתלי בר גיורא משדה אליהו. הם ליוו אותנו בשיחות רעיוניות רבות,
הראו לנו את חיי הקיבוץ הדתי, ולזכותם ייאמר שלא העלימו מפנינו גם את הקשיים
והצללים של חיי השיתוף. עם סיום מחזור שיחות זה, התקיים דיון מועמדים לגרעין, דיון
ממצה על כל אחד ואחד כפי שהעידו מדריכים אלה בעצמם.
רבתה ההתלבטות לא על עצם הצטרפותנו לקיבוץ הדתי,
אלא התלבטות על "מקום היעד". ככל הצעירים שאפנו "לעצמאות",
להוות גרעין התיישבות יחד עם חברת נוער אחרת להקמת יישוב חדש.
הקיבוץ הדתי "עבד" חזק עלינו, עד
ששוכנענו להצטרף לרודגס. נקודת השבירה שלנו היתה בכך, שקיבוץ רודגס עמד לעלות
לנקודת התיישבותו, אל "הנגב" של הימים ההם, אל יבנה.
באותה תקופה עבדו חברי רודגס אחדים בעבודת חוץ
בכפר הנוער, בהקמת מבנים, בחפירת תעלות לקווי השקיה ובענפי השירות. היה שם רודי,
מרכז המשק של הכפר ואשתו אילזה, שעבדה במחסן הבגדים. בכורם, אלחנן, שנולד בכפר
הנוער, היה נושא להערצתנו. עבדו שם עוד מרטין, זלמן, חנן רוטשילד, דדה, שמואל
שטרנהיים, גדליה קוגלמן, זאב בן אהרון ושרה אשתו ואולי לא נזכרו כל העובדים כאן,
גם להם חלק בהחלטתנו הסופית על הצטרפותנו לרודגס.
בא המועד: בשלהי חודש אדר תש"א הגיעו ראשוני
הגרעין, כ- 5 בנים ובנות, לרודגס. ובמשך שבועות מספר שלאחר כך, יתר החברים, כ- 25
במספר.
תוך זמן קצר עברו רוב הבנים בני ח"י שנים,
לנקודה החדשה, היא יבנה (למעשה השיכון היה בגן יבנה, והעבודה היתה באתר שנועד
ליישוב החדש). נתקבלנו בלבביות רבה. מצאנו מהר את "ביתנו" ובפרט בחבורה
הקטנה מאד שאכלסה אז את יבנה. היה כאן כר נרחב לפורקן מרץ הנעורים.
אך אורות הכרך נצנצו מרחוק, האירו לאחדים את הדרך
לשם. שניים עזבונו לקיבוץ לא דתי. שניים הרחיקו נדוד אל מעבר לים. שניים מטובי
חברינו נפלו במלחמת הקוממיות – אברהם מאיר (קורטי) הי"ד וצבי ורדי (רוזנטל)
הי"ד. שמותיהם חרותים על לוח הזיכרון בכניסה לבית המדרש, ולזכרם יחד עם זכר
נשמות יתר הנופלים הנזכרים שם, הוקם בית המדרש לאחר מלחמת הקוממיות.
נותרנו מעט היום. "הגרעין"
"התבולל" והנה הוא חלק זעיר מהציבור רב הגוונים של יישובנו.
בימי מועד, כאשר נחה הרוח, יש ומעלים 9 בנות
ובנים זיכרונות מהימים ההם, שעה קלה בצוותא... תרצו, קראו לזאת: נוסטלגיה.
אפרה שוולב
|
