קבוצתנו, 20.11.1936
רשימות
מתוך יומני.
עשרים ושמונה חודשים אני כבר ברודגס – ולותיקים שבע שנים. הם החמישה
הראשונים התחילו וסבלו את סבל ההתחלות הקשות. אני – מצאתי כבר בית בנוי, חדר אוכל,
צריפים, אוהלים, חוץ מהמכבסה והמקלחות והלולים שהיו עוד על המגרש הישן. הם סבלו
מחוסר מקום דירה מצפיפות במטבח... אני מצאתי הכל מוכן. באתי בזמן של עלייה חלוצית
ועליית הנוער. סוף קיץ תרצ"ד היתה תקופה של "יצירה ובנין" נבנו
הבתים, יצרו הווי, חוקים, נוער, ועידת הפועל המזרחי.
הבית הראשון שכבר היה בנוי ריכז את הנוער למעלה ואת החברים על המרפסת על
יד חדרה של הלנה – היה יפה - .
עת האסון הראשון שלושה ימים לפני ראש השנה טבעה קלרה בים. עבדתי באותו יום
הששי במסעדה שלנו במושבה ולא ידעתי משום דבר עד שבאו התורנים בליל ששי וסיפרו.
האסון דיכא, שיתק את כולם.. שבת זו, ערב ראש השנה, היתה שבת של שתיקה בכל המחנה.
במשך הזמן התרגלנו גם לאסונות, אך מקרה הראשון זה היה קשה מנשוא.
אחרי חודש גם כן ביום ששי נודע על מותו של עלי מיכאליס בחיפה. עבדתי אז
בחדר האוכל קטפתי פרחים לסררם לשבת, והנה אומרת לי שושנה: "אל תסדרי היום את
הפרחים, עלי מת". שעה לפני שבת הגיעתנו הידיעה.
אחרי סוכות מחלות. עשרות חברים חלו בפרופוטציה, ובין החולים שוכב גם לוץ
ז"ל. משמרות בלילה, דאגות ביום. עד בא הגשמים. בימי הגשמים הוקל קצת, החברים
הבריאו. באו ימים יפים בשבילי, בפעם הראשונה קטיף, ותור במטבח בימי חוסר עבודה.
מתאספים כולם אחרי התור, מביאים פטיפון ומבטלים עד שעה מאוחרת. זכורני ליל גשם
בארוחת ערב, ניגש לפתע מוב לאדון שפיגל, מושיט לו את היד ומברכו במזל טוב. וכל חדר
האוכל פרץ בשירה. בקיבוץ נולדה הילדה הראשונה, ליוכבד נולדה בת.
החורף כמעט חולף בינתיים נשרף אוהל הברלינאים וביום ששי אדר ב' בחמש בבוקר
נשרף חדר האוכל. שוב נרעשנו. אין איפה לאכול, אוכלים בתורים ועומדים בחוץ, בגשם
ומחכים עד שהנוער יגמור לאכול. שושנה שוכבת בבית החולים, נכוותה בשעת שריפה. אך
מבליגים "בולעים" הכל, עוזרים ומטפלים. יש לפעמים הרגש כי דווקא ימים
אלו של עמידה בגשם לחכות לתור לאכילה, של דאגה לחולים מקשרים ומהדקים למקום,
לאנשים. הנני לוקח חלק בכל החיים ומתהלך עם כל הנעשה בקיבוץ. עובר חג הפסח, מתחלים
לבנות חדר אוכל, מקבלים עלייה חדשה, יוצאת פלוגה לפרדס חנה. באותו יום נולד הבכור
בקיבוץ. אך הנה התחילו המחלות, המצב נעשה קשה. בכל יום שוכבים חברים. חוסר ידיים
עובדות, כל המחשבות רק בכיוון אחד "מה שלום החולים", מגיע חודש אב
תרצ"ה – שלושה חברים עוזבים אותנו לעולמים. ידיעה על מותו של אריה (לוץ)
פילכנפלד. אחרי המחלות עייפות במחנה. רק לאט לאט מתעוררים, שבים מבתי ההבראה, נגמר
בניין חדר האוכל, החיים מתחילים לזרום. מתחתנים, נולדים ילדים, אף חסרה השלמות
הראשונה. מקבלים עלייה, מהווים שכבות, חדשים ישנים, הקיבוץ פתאום מתרחב. עולות שאלות
כגון התיישבות, גורל הנקודה כאן, תסיסה...
אכן חג היום, חג לותיקים ולחדשים השנה השביעית לכבוש החיים בצורת הקיבוץ.
לאה ש. |
